“…בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך…”.

אין אנו מוצאים דינים מפורשים רבים העוסקים בסוגיה האקולוגית. ישנם דינים מסוימים בפרק שני של מסכת בבא בתרא המעצבים את צורת ההתיישבות הראויה, ועוד כמה הלכות מקומיות העוסקות באיסור השחתה. ייתכן כי הציווי התורתי לא להשחית עצים בשעת מצור על עיר אויב קשור אף הוא לסוגייה רחבה יותר של איסור “בל תשחית”, המחייב שמירה על עולמו של הקב”ה. עובדה זו עומדת בסתירה שלכאורה מול התפרצות התודעה לסוגיות אלו בשנים האחרונות. התפוצצות הסיכון לזיהום העולם, לדלדול מאגריו, התחממות כדור הארץ, הרס מקורות המים, סכנות הקרינה הרדיואקטיבית, שפע חומרי ההדברה המצויים במזון וכדו’, המאיימים היום איום של ממש על העולם – מחייבים התייחסות רחבה בהרבה מזו המוכרת לנו בעולמה של ההלכה בצורתה הנוכחית. סיבת הפער ברורה – כל עוד לא היוו אלה איום על העולם לא היה צורך בהלכה מיוחדת שתתייחס אליהם, וניתן היה להסתפק בהדרכה הכללית של “בל תשחית”. ואילו, עם עליית משקלם של אלה בעולם התעשייתי המודרני, צריכים אנו לתת את הדעת התורנית על תרומתנו לתיקון העולם ולמניעת קלקולו.

במקום בו לא נמצאת הדרכה הלכתית מפורשת ועקבית, פונים אנו אל עולמה של האגדה. ואכן, שם אנו מוצאים אוצר מלא וגדוש, על חובתו של האדם כלפי עולמו. אמנם, ייעודו של האדם בעולמו הוא שליטה בעולם “ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ”. ברם, רדייה זו אין פירושה שעבוד העולם כולו וניצולו עד לשאיבת כל משאביו כדי לרצות את תאוות האדם, כי אם שלטון הדומה למתוקן שבהנהגות. המושל האמיתי רואה עצמו אחראי כלב באברים. הוא שוקד על פיתוח העולם ועל תיקונו, על איזון הצריכה ועל השמירה הקפדנית של עולמו של הקב”ה, שכל מה שברא לא ברא אלא לכבודו. לפיכך, חלק בלתי נפרד מעבודת ד’ של ימינו היא השותפות בטיהור העולם ממזהמיו – הפיזיים והרוחניים.

אף אנו נקראים בשעה זו לתת את דעתנו שלא לקלקל ולא להחריב את עולמו של הקב”ה. פעולה הכרחית זו מתחילה בחיי הפרט, ואורח חיים מיוחד מתחייב מכל אלה. כל שקית ניילון מיותרת מהווה זיהום של העולם ויש להימנע משימוש בה; על אף הנוחות העצומה שבשימוש בכלים חד-פעמיים יש לשקול האם ניתן לצמצם את השימוש בהם כדי שלא להעצים את הזיהום העולמי; נראה כי יש חובה הלכתית להשליך את הסוללות הריקות לפח המחזור ולא לפח האשפה; על אף לגלוגנו על הילד הצועק לחסוך במים, מהווה הבזבוז במים גזל משאבי העולם וסכנת חיים של ממש.

למעלה מכך, מעבר לחובה הפרטית קיימת גם חובה כללית ציבורית לבחון סוגיות נוספות מאותה זווית הכרחית שקודם יכולנו להתעלם ממנה. אנו חסידי ההתיישבות הכפרית, אולם זו מבזבזת משאבי קרקע עצומים, ואולי דווקא אחריותנו לבריאה ואהבתנו לארץ ישראל וטובה צריכים לגרום לנו לבנות לגובה ולהיאבק על פיסות הקרקע הירוקות שבכל מקום; אנו שמחים מאוד בצמצום זמן הנסיעה עקב סלילת כבישים חדשים ומחלפים ענקיים, אולם ייתכן כי תודעתנו האמונית והדתית מחייבת אותנו להכניס למערכת השיקולים בעד ונגד גם את שאלת הפגיעה בעולמו של הקב”ה; רצוננו בגידול ירקות ללא תולעים חייב להישקל גם לאור כמות חומרי ההדברה ומהירות פירוקם המתחייבים מגידול זה. סוגיות אין ספור העוסקות בהיבט זה אינן נחלת הגופים הירוקים בלבד, ואינם העבודה הזרה המודרנית המדברת על ערכי טבע ונוף בלבד. לא רק ערכי טבע ונוף כי אם עולמו של בורא עולם שהופקד בידינו ונצטווינו שלא לקלקלו עומדים לנגד עינינו, והתחדשות האחריות לעולם זה היא חלק מחובתנו ההלכתית היונקת מברשת בראשית ברא, שהיא יסוד אמונתנו העמוקה באחריות ובחובה המוטלות על האדם.

אולי יעניין אותך גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.