א. אין משהו שמשחית יותר את השיח האתי-ציבורי מאשר המניפולציה. גיוס ערכים אתיים, לכאן ולכאן, כדי להיאבק מאבק פוליטי, הוא מעשה שקר, שתוצאותיו לנקיות הציבורית חמורות מאוד. עמדותיו של אדם ביחס לראש ממשלה שהמשטרה המליצה להגיש נגדו כתב אישום חמור צריכות להיות נקיות מהטיה, והוא צריך לחיות לפי עקרונות שנכונים תמיד, ביחס לכל ראש ממשלה, מכל מפלגה.
ב. בשום אופן, אסור להעניק למשטרה או אפילו ליועץ משפטי לממשלה, את ההחלטה המשפטית לפטר ראש ממשלה. מערכת משפטית מתנהלת במשפט בלבד, ובמשפט מתבססים על ראיות בלבד. אם יש ראיות – בית המשפט יכריע. נתינת כוח משפטי למערכת לא משפטית היא מסוכנת מאוד, ופותחת פתח להדחת ראש ממשלה מכוח רצונו של איש זה או אחר.
ג. השפה המשפטית אינה השפה היחידה הקיימת. ישנן עוד שפות, והבולטת שבהן היא השפה הציבורית. השפה הציבורית אינה רשאית כאמור לשפוט אדם, ולעשות לו לינץ׳ ברחובה של עיר, ואף אין לה כוח כלשהו להדיח אדם מתפקידו, אלא מכוח החוק, בבחירות או במשפט. ברם, היא רשאית לקבל הכרעות לפי מה שנפרש לפניה מבחינה ציבורית, ולתבוע ממנו להתפטר. זהו חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה – למן הפגנות ועד לכתיבה עיתונאית. כמובן שאף לא אחד יכול לדבר בשם "הציבור", או "העם החליט", אלא רק בשם הציבור שהוא מכונס בתוכו.
ד. כיצד ראוי שחשוד יגן על עצמו בשלב הציבורי של הדיון ? הוא יכול לפסוע באחת משתי דרכים עקרוניות. ראשונה בהן – להשתתק, לטעון ציבורית כי הכל יתברר בבית המשפט, ולא לעשות עוד דבר במישור הציבורי, כי אם להתרכז בהגנה משפטית על עצמו. בהליכתו בדרך זו אין הוא רשאי להשתלח ברשויות החוק השונות, או בעדים פוטנציאליים, כי אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו ; אפשרות שנייה היא להגן על עצמו ציבורית, אולם כאן צריכים להיות שני כללי יסוד: האחד הוא תשובה לטיעונים הציבוריים נגדו. בוודאי שאין הוא חייב לפרוש את קו ההגנה שלו, אולם אמירות כלליות בלי התייחסות לעובדות העיקריות ולפרשנות הבסיסית של עובדות אלו – אינה קו הגנה ציבורי, אלא ניסיון טשטוש; הקו השני הוא: אם הוא מחליט לטעון נגד רשויות שונות – שלא יצפה שלא יטענו טענות קשות נגדו. רשויות החוק ראויות להגנה לא פחות מאשר ראש ממשלה.
ה. השיח הציבורי הפך להיות "שיח חוסר האמון", לאמור: הדיונים אינם על עצם העניין, אלא שכל צד טוען בלהט כי הצד השני אינו נקי, רצוף אינטרסים, בעל אג'נדות, קרובי משפחה, ועוד אין ספור טיעונים, המשכנעים את המשכנעים כי הצדק עימם. שיח זה אינו מקדם הרבה, והוא מהווה שיח התבצרות. שיח ציבורי בעל משמעות עוסק בנושאים עצמם, וכל אחד מהמשתתפים בו שואל את עצמו גם מה הוא היה אומר אם הטענות האלה היו מופנות כנגד ראש ממשלה שהוא תומך בו, או לחילופין שהוא אינו תומך בו.
ו. ודבר מה עקרוני על השוחד (יודגש: עקרוני): התורה מנהלת מאבק בלתי מתפשר כנגד השוחד; הנביאים אמרו דברים חמורים מאוד על מנהיגי ציבור הפועלים לטובתם האישית. השוחד מסכן אותנו בשל הקצאת המשאבים ליעדים לא ראויים; בשל איבוד האמון בהחלטות שלטוניות כגון יציאה למלחמה או תוכנית כלכלית נדרשת; ובשל עקרון "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר".
יראי א-לוהים צריכים להיאבק בשוחד מאבק לא מתפשר, ובד בבד לזכור תמיד כי גם המאבק למען הצדק – צריך להיעשות בצדק: "צדק צדק תרדוף". על כן, אדם הוא אכן חף מפשע בשפה המשפטית כל עוד לא הוכחה אשמתו. אולם קביעה זו אין בכוחה להשתיק מאבק בשחיתות השלטונית, שכן ההלכה מכירה היטב מושגים של ״קלא דלא פסיק״ (לאמור: קול ציבורי שיש לו משמעות, גם כשהוא לא תקף בבחינת הרשעה משפטית), ובכלל – את ההכרה כי בשל העובדה ששוחד מתנהל בחדרי חדרים – יש צורך בכלים ציבוריים נוספים למאבק בו. ברית כרותה בין אנשי צדק הנאבקים באמת על נקיות השלטון, כדי לכונן חברת צדקה ומשפט בארץ.
