כדי להכריע בשאלת היסוד על איכון ומעקב כדי להתמודד עם נגיף הקורונה צריך לצאת משתי נקודות הנחה. ראשונה בהן היא שיש חשיבות עליונה למאבק הציבורי בקורונה. מאבק זה אינו יכול להתנהל רק על ידי אנשים פרטיים, אלא חייב להיות מנוהל בצורה כללית, כי זו מגיפה ציבורית, וכל הכרעה של אדם יחיד משפיעה השפעה ישירה על אחרים. מאידך גיסא, פרטיות אינה רק בונוס ופינוק של נהנתנים. “הולך רכיל מגלה סוד”, והפרטיות של האדם היא אחד היסודות החשובים ביותר של הקיום האישי. לא זו בלבד, אלא שאיסוף מידע על ידי שלטון יכול להיות מבוא מסוכן מאוד לניצולו לצרכים אסורים, לפגיעה ביכולת ההתאגדות וההתארגנות כשהיא לא לרוחו של השלטון, ועוד פגעים רבים. רק מנקודת מוצא כפולה זו ניתן להתמודד עם השאלה.
כאשר יש צורך לפגוע בפרטיות כדי להשיג את המטרה העיקרית, והיא בריאות הציבור, ומניעת פגיעה באחרים, חייבים להתקיים שלוש היסודות של פגיעה זו. אדגיש כי על אף שהניסוח הוא מעולם האתיקה – למעשה הוא נלמד אצלי מעולם מוסר ההלכה, ובעיקר מניתוח התנאים של החפץ חיים לגבי לשון הרע לצורך (גם שם מדובר בהתנגשות בין שני ערכי יסוד – טובת הפרסום ושמירה על האדם מפני לשון הרע שנאמר נגדו). למעשה, כפי שתראו, המוסר ההלכתי מוסיף תנאי יסודי וראשוני ולכן יש לדבר על ארבעה עקרונות, שנראה לי שגם האתיקה הכללית מניחה אותו, אם כי היא לא כותבת אותו במפורש.
- לשם שמיים: ההתכוונות הפנימית של כל העוסקים בתחום היא לעסוק בסוגיה המוסרית הזו, ללא שום נגיעה פניה, השגת מטרות אחרות ומניפולציות פוליטיות. אי אפשר לבדוק האמנם הדבר נעשה כך, ולא ניתן לנסח כללים המאבחנים זאת, ולכן התביעה הזו חייבת להיות תביעה מוסרית פנימית של אלה שמקבלים את ההכרעות.
- נחיצות: חייבת להיות נחיצות חד משמעית כדי להשתמש בכלי זה. אם יש אפשרות להתמודד עם הקורונה ביעילות דומה, וללא שימוש בכלים אלה – גם אם היא ארוכה יותר, או יקרה יותר, או מסובכת יותר – חובה לעשות כך. ההכרעה שצעד זה נחוץ חייבת להיות מוסכמת על ידי הגורמים המופקדים על קבלת ההחלטה הזו. אם היא נתונה במחלוקת משמעותית – אי אפשר להתייחס לכך כאל קביעה שהדבר נחוץ ללא ערעור. כדי להסיר ספק – ברור שקיימת נחיצות להילחם נגד התפשטות הוירוס והפקרות אלה שלא נרתמים לכך, והדיון הוא לגבי נחיצות האמצעי הזה דווקא.
- מידתיות: גם לאחר שהוכרע כי האמצעי הזה נחוץ ביותר – השימוש בו חייב להיות ברמת הפגיעה המינימלית ביותר האפשרית. צריך לבחון האם מדובר רק לגבי אלה שאובחנו כנשאים, או קריטריון אחר, ולא להשתמש בו בהיקף נרחב הפורץ את הגדרות. המידתיות מושפעת גם משאלת היעילות – ככל שהאמצעי הזה פחות יעיל כך פוחתת המידתיות של השימוש בו.
- אי גרימת נזק נוסף: גם לאחר שהוכרע שהשימוש נחוץ ומידתי – נותרה עבודה גדולה לאלה המופקדים על השימוש בו, והוא להשקיע מאמץ גדול כדי למנוע את הניצול של האמצעי הזה לרעה. במסגרת זו חייבים להקפיד על חשיפה מועטה מאוד למידע הזה, על ידי גורמים מועטים ככל האפשר; סנקציות חמורות מאוד כלפי מי שהמידע הזה מגיע אליו והוא משתמש בו שלא למטרה שלשמה הוא נוצר; תהליכי מחיקה קפדניים למחיקת כל המידע ברגע שהוא מפסיק להיות רלוונטי; בלמים גדולים כלפי השלטון, והשימוש של רשויות השלטון במידע זה לרעה; התמודדות עם הפיכת איסוף המידע הזה לנורמה שלטונית; תהליכי קבלת החלטות מסודרים, ומערכת בקרה בלתי תלויה, ועוד.
התביעות הציבוריות: הציבור חייב לתבוע מהמערכת הפוליטית לפעול בכלים אלה, למן ההתכוונות, הגדרת הנחיצות והמידתיות, ועד (ובעיקר) תביעה מתמדת ליצירת כל המחסומים הנחוצים כדי שפעילות קיצונית זו לא תתנהל באופן לא ראוי, וכדי שהיא לא תפרוץ ממסגרת מצומצמת מאוד של בעיה מקומית להפקרות שלטונית רחבת היקף.
לקריאה נוספת:
- לא רק מנייני מרפסות
- חובת הציבור לדעת
- מבחני האקדמיה בקורונה: “חסר את השיקול של האמון”
כתיבת תגובה