"…וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹוהֵיכֶם" – במבט ראשון, הביטוי "להונות" בתורה הוא בעל משמעות דומה לזו שאנו משתמשים בה בימינו. מבחינת ההקשר, האיסור מופיע בפרשתנו הוא בהקשר של דיני ממונות. התורה מצווה שלא להונות במכירת קרקעות, ולהסתיר או להתעלם מהעובדה שהקרקע למעשה נמכרת רק עד שנת היובל – דבר המחייב להפחית במחיר ככל שמתקרבים לשנת היובל עצמה, שהלוא היא תישאר זמן קצר יותר בידי הקונה.
גם התורה שבעל פה, שהרחיבה את האיסור הרבה מעבר למכירת קרקעות ולימדה כי אסור להונות במחיר המוצא – מעצימה את הפרשנות הרואה בהונאה פעולה הקרובה לגזל, לעושק ולחמס. אמנם, גם בזה יש חידוש של ממש, שהלוא העסקה נעשתה ברצון חופשי ובהסכמה משותפת של המוכר והקונה, ואם כן לא ברור מפני מה ניתן לבטלה בשל פער מחירים הגבוה משישית (חשוב להדגיש כי כאשר מדובר במוצר פגום או בכמות פחותה ממה שהוסכם עליו – רשאי הקונה לבטל את העסקה לחלוטין, גם אם הפער הוא שווה פרוטה). חידוש נוסף של התורה שבעל פה, שאף הוא שונה ממה שמקובל היום בדרך כלל, פוסק ש"יש אונאה למוכר", כלומר: ההלכה מגינה גם על המוכר, ואם הוא מכר בטעות במחיר נמוך מדי – הוא יכול לבטל את העסקה.
שני ההבדלים האלה, ועוד אחרים, מחייבים לחשוב על הונאה (אונאה בכתיב התלמודי) בכיוון אחר. מה שמחזק מאוד את הפרשנות האחרת לחלוטין הוא הדין המצוטט בדברי רש"י על הפרשה: "… ולא תונו איש את עמיתו – כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ".
הונאה משותפת, אפוא, לעניינים הקשורים בהיבטים הכלכליים וליחסים ראויים שבין אדם לחברו – מהו המכנה המשותף לכך? האם מדובר רק בתופעה נפוצה של שימוש באותו שורש לשני עניינים שונים, או שהדבר מלמד על קשר מהותי ביניהם? השאלה מתעצמת מהמשך דברי של רש"י, שכן הוא מדגיש ש"אונאת דברים" אינה יכולה להיות נשפטת על ידי בני אדם: "ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר 'ויראת מא-להיך' – היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בליבו, נאמר בו 'ויראת מא-להיך'".
נראה אפוא כי אנו קרואים לשינוי נקודת המוצא. גם ההונאה במחיר אינה מתמקדת בהיבט הכלכלי. המכנה המשותף בין אונאת דברים ואונאת מחיר הוא הצער הגדול שהדבר גורם – בין כשפוגעים באדם כשגובים ממנו סכום שאינו הוגן, בין כשפוגעים באדם כשמזכירים לו עוונות ראשונים, אף שהוא כבר לא נמצא שם; בין כשפוגעים אפילו במוכר כאשר הוא טועה במחיר, ובין כאשר בזים לגר צדק ומזכירים לו מהיכן הוא הגיע.
למעלה מכך, חז"ל הזהירו את האדם להיות רגיש ל"אונאת אשתו", וכאן בוודאי מדובר על צער. היסוד העיקרי אפוא הוא הזהירות שלא לצער את הבריות, כי אם לבקש את ההטבה להן. כמובן, כאשר עומדים בפני מציאות שבה מחד גיסא עושים דבר מה שהוא נכון, ומאידך גיסא הדבר מצער מישהו אחר – צריך להתיישב היטב בדבר ולחפש את הדרך הראויה, כיצד לא להזיק לא לדרך הנכונה בד בבד עם ההימנעות מפגיעה, והדילמות בעניינים אלה הן רבות. אולם, כאשר נקודת המוצא היא שמבקשים שלא להכאיב ולא לפגוע, שנזהרים שלא לגרום מבוכה או תסכול – נוהגים בדרך נכונה וראויה, ומתייחסים כראוי האחד לשני. שלא נצער.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר "שבתון"
