“המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו – נקרא רשע” (סנהדרין נח ע”ב)

זכות ההפגנה צריכה להישמר על ידי כולם!

היא חייבת להישמר על ידי השלטון, שחייב לאפשר את אפשרות להפגנה, את תנאיה ההוגנים, ללא משוא פנים. אנחנו המצולקים מעצירת האוטובוסים בדרך לגוש קטיף חייבים לתבוע זאת בקול גדול. מותר לשלטון להפעיל כוח כדי לשמור על כללים אלה, אולם אסור לו בשום אופן לנקוט באלימות. 

והיא חייבת להישמר על ידי המפגינים.

ישנה חשיבות גדולה להכרעה לא לשבת בבית ולקטר, אלא לצאת ולהביע את העמדה שסוברים שהיא נכונה. לעתים, מוטלת אשמה גדולה על רוב דומם, לכל כיוון, והרמב”ן התייחס לחומרת העמידה מהצד של כלל ישראל במחלוקת שבין קורח ועדתו, ובאי ההתייצבות שלהם לטובת משה. 

אולם, למפגינים אסור לנהוג באלימות; למפגינים אסור לנהוג בוונדליזם; למפגינים אסור לפעול בדרך של מרי אזרחי; למפגינים אסור לחסום כבישים.

דברים אלה נכתבו אין ספור פעמים, ללא שום קשר לשאלת מגמת ההפגנה, עמדותיה וכיווניה. זה מסכן אותנו מאוד. 

לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל, המפגינים המפרים את הכללים האלה פוגעים גם בעמדה שהם באים לייצג, וכך ראוי שיהיה: הכורה בור לחברו בעצמו ייפול בו. הסטת העיסוק הציבורי לדרכי ההפגנה מתנקמת במי שנהג שלא כראוי.


לקריאה נוספת:

תגובה אחת על ““אלימות של מפגינים פוגעת קודם כל במטרותיהם””

  1. זמרת דפני הגיב:

    כתבתם את הברור מאליו:
    מותר להפגין
    אסור לנהוג באלימות

    אך המתח של הדילמה המוסרית טמון ברבדים עדינים יותר: מפגינים לא אלימים יורדים לכביש. האם זה מצדיק הפעלת מכתז”ית שמסכנת את חייהם?
    או, הצעה נוספת לדיון:
    הראו שתי הפגנות: מחוץ לבלפור (כולל שלטים, קריאות, שירים) והפגנה של לה פמילייה (שלטים – אם יש – קריאות – יש ויש, שירים – יש בלי סוף) ונשאלת השאלה: האם יש כאן באמת ‘מחאת שמאל’ ו’מחאת ימין’ או שזה ‘שיתוף השם’ בלבד? האם ניתן להתייחס לשתי ההפגנות הללו באותן אמות מידה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.