שיח חוסר האמון הוא השליט היום בזירה הציבורית. במסגרת שיח זה, אין צורך יותר בטיעונים ענייניים. די לאדם שיאמר כי הצד השני אומר את דעותיו כי הוא רוצה חיבוק מצד זה או אחר; כי הוא מקבל כסף מקרן זו או אחרת; כי הוא צבוע, שהרי הוא לא פתח את פיו בסיטואציה אחרת; כי הוא מבקש תשומת לב, וכדו’, ובזה מתמצה תפקידו בדיון הציבורי. ואכן, הקורא את הדברים הנכתבים לאחרונה נאלץ לחפש בנרות טיעונים ענייניים, הנוגעים לנושא עצמו. במקום זה הוא מוצא פסילה של עמדת השני, בטיעון שהיא בלתי ראויה להתייחסות, שכן היא נגועה ובלתי לגיטימית.

אחת הטכניקות לסוג זה של “שיח חוסר האמון”, נוצרה מתוך האפשרות הטכנולוגית, להעלות סרטונים קצרים לרשת, המנכיחים ברשות הרבים הציבורית סיפור זה כלשהו. העובדה שמדובר במקרה אחד, באדם אחד, בהקשר אחד – הופכת להיות חסרת משמעות. די אם שוטה מסוים עשה בר מצווה לכלב שלו – והתנועה הרפורמית כולה נגועה; די אם אדם חרדי התנהג שלא כראוי ברשות הרבים – ומיד כולם הופכים להיות רעים וחצופים וגזעניים; די אם מתיישב ביו”ש עשה מעשה שלא ייעשה – ומיד הדבר הופך לטיעון נגד המתיישבים; די אם פרופסורית לחינוך נהגה בצורה מחפירה כלפי חסידי חב”ד – וכפי שאני מבין, הרשת צהלה ושמחה.

הטענה המוסרית של משה רבנו “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף” הופכת להיות מציאות של חיים, ההורסת כל חלקה טובה. אדם הצופה בסרטונים אלה הופך להיות נגוע – בין בעצם העובדה שרבים מהם מתארים אך חלק מהסיפור כולו, והם ערוכים בצורה מניפולטיבית; בין בהיותם פעמים רבות לשון הרע והוצאת שם רע ללא שום צורך; והן מעצם מהותם – הם מציפים תופעה מסוימת, שאפשר שהיא נכונה ואף חשובה להפצה, אולם מעוותים את פני המציאות הרחבה, בשל ההתמקדות בסרטון הבודד ובסיטואציה המיוחדת, והימנעות מתשומת לב רחבה לאין ספור המקרים שאירוע זה לא התרחש בהם.

המחיר הוא אפוא נורא. הוא מעקר את חשיבות המחלוקת ממקומה, שכן היא הופכת לשיח הטחות אשמה, ולא לתחום בו אנו יכולים ללמוד איש מרעהו; הוא גורם לעיוות פני המציאות, והטחת דברים הדדית, בלי לבחון את מקומה של “כל העדה”. וכך הופכת הפנומן המיוחד הזה – תרבות המחלוקת – לקרע ולשנאה, לתחושת גאווה של ניצחון והשפלה, וקיומו של דו שיח מפרה וקושר הולך ונעלם.

שתי אפשרויות עומדות אפוא בפני האדם. האחת – להתנזר מסרטונים אירועים בודדים אלה, ולשמור על ההגיינה הנפשית שלו. חשוב להדגיש כי התנזרות זו אינה בשל רצונו לעצום את העיניים ולא להכיר את המציאות, אלא בדיוק להפך – בשל רצונו להכיר את המציאות, ולא להסתנוור לאור סרטון זה או אחר, המתאר תופעה בודדת והופכת אותה לכללית. האפשרות האחרת היא לצפות בסרטים, מתוך תודעה מתמדת של בקשת אמת: הכרה ביכולת המניפולטיבית של הסרטון, ובעיקר – תודעה מתמדת שהם מנכיחים איש אחד, וכדי לסבור שיש כאן תופעה רחבה – צריך הרבה יותר מאשר סרטון מעורר פולמוס. כך נשיב את חשיבות האמת לתודעה שלנו, נשמור על נקיות העמדה, ונשיב את חשיבות המחלוקת לתפקידה העליון.