שתי דרכים עומדות מול משבר האמון שמתחולל כשמתגלה סיפור כואב על הנהגה רבנית שהכזיבה: ראשונה בהן היא באמת להכריע שלא ניתן עוד לתת אמון באיש. מימי בני עלי כבר למדנו על האפשרות של שחיתות מכהנים במקדש, והתורה עצמה מלמדת על מגבלות שחובה להחיל על הכהונה הדתית (״לא יהיה חלק ונחלה״), והסכנות הגדולות שיכולות להתפתח שם. בשל כך, ניתן להכריע כי הסכנות כה גדולות, עד שאין עוד טעם של ממש בהתקשרות חזקה ברבנים. משמעותה של בחירה זו היא יצירת מרחב בטוח, ומניעת נפילה, יציקת עמדה ביקורתית מתמדת, והגנה חזקה מפני קבלת השפעה רוחנית עוצמתית. בד בבד, חובה לא להתכחש לעובדה שמחיר הפרמיה של ביטוח זה גדול מאוד. בדרך זו, אדם מכריע להתבצר באופק הראיה שלו עצמו בלבד, ולוותר על מה שיש ביד סמכות רוחנית לנער את עולמו; לוותר על תיווך המסורת על ידי תלמידי חכמים, ולהעמיד את עצמו כאמת המידה היחידה; להתכחש לכל המרחב הגדול שהעולם הרבני מביא לעולם בתורתו; להתנתק ממי שיכול להוכיח ולייסר ולקבוע גבולות, כמו גם לחייב לתור אחר עולמות חדשים שהם מעבר לגבול; ולמעשה להעדיף את הביטחון בד' האמות הפרטיות על פני הסיכון שיש במרחב הרבני הגדול. זו אפשרות, ויש לה גם יתרונות, אך היא מאוד לא מומלצת.
שניה בהן היא להכריע כי על אף הסיכון – חשיבות ההתקשרות בעולם הרבני היא חיונית מאין כמותה, והיא פותחת שערים לעולמות רוחניים עמוקים מאוד. יש בה נאמנות להלכה; הערצה של עוצמה רוחנית; קבלת דברי חיזוק מחד גיסא ותביעות ברוח מסילת ישרים מאידך גיסא; התברכות מעולמם התורני העצום של תלמידי חכמים; כיבוד של גדלות בתורה על מרכיביה השונים, ועוד. כל זה מצדיק את היחס המיוחד לתלמידי חכמים, לרבנים, למלמדות רוחניות, ולכל מי שמצטרף לשלשלת מסירת התורה בישראל.
והסיכון? ואולי מדובר בפשעים חמורים שעושה הרב? אולי אנחנו קורבן של ניצול?
עם הסיכון צריך להתמודד בדרך שבה מתמודדים עם סיכונים. סיכונים בכללם לא נועדו להכתיב את סדר היום. חובה להתחשב בהם, אך לא להיכנע להם, ולמצוא דרכים להתמודד עימם. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לשים לב: כדאי להאמין בעיניים פקוחות. לא עצומות.
ואני מציע ללמוד הרבה סימנים מחשידים, שיעזרו להימנע מהסכנה של מתן אמון במי שלא ראוי לתת בו אמון. בראש ובראשונה, לסמוך על החושים שלנו. אם זה מריח לא בסדר ונראה לא בסדר ואדם חש שמשהו לא בסדר – זה כנראה לא בסדר. במקום להטיל ספק מתמיד באינטואיציה העצמית שלך – דווקא מתוך הידיעה כי אכן ישנן נפילות של בני אדם, גדולים וקטנים כאחד, טוב לחדד את התחושות הפשוטות; במקום בו נראה כי משהו לא נכון לא נאשים את עצמנו בפרנויה, אלא נבחן היטב את המצב.
ויש גם נורות אדומות שצריכות להידלק מיד: אם הרב או הרבנית שאנחנו בקשר איתם תובעים סודיות, ומחייבים להסתיר את צורות הקשר – שם נדלקת נורה אדומה; במקום בו מחניפים לך, ואומרים כי "רק אתה זוכה ליחס המיוחד הזה, ואחרים לא יזכו בו" – שם נדלקת נורה אדומה; במקום בו אדם שפנית אליו לייעוץ ולבקשת השראת רוח פותח בסיפור בעיותיו שלו עצמו ומצפה ממך להיות חלק מההתמודדות עימן – שם נדלקת נורה אדומה; במקום שאתה מוצאת את עצמך עושה 'מרצון' פעולות שרות לטובת אותו אדם, והוא למעשה נהנה בהנאות חומריות מובהקות ממך – שם נדלקת נורה אדומה; במקום בו גוערים בך על כך שאתה לא נאמן, ושאתה לא דבק מספיק בדרך המיוחדת שהותאמה דווקא לך– שם נדלקת נורה אדומה; במקום שבו מתקרבים אליך פיזית, נוגעים בך, או אפילו יוצרים מציאות לא נעימה לך – שם נדלקת נורה אדומה, וכן הלאה. כך מצליחים גם להתברך מנוכחות העולם הרבני בתוכנו, וגם להיזהר מנפילות ברשתם של פושעים.
אני מציע אפוא ללכת בדרך הזו – גם ללמוד הרבה מאנשי ונשות רוח, וגם להיזהר בעזרת הכללים האלה. הדברים האלה מטבע הדברים מיועדים לכל מי שרוצה להתברך מעולם רוחני גבוה ומצד שני להיזהר שלא ליפול במלכודות של אנשים רעים.
להרחבה: קורס באתיקה רבנית
