בני אדם אנחנו, וכחלק מהתכונות האנושיות שבנו אנו מסוגלים לחיות בתחושות סותרות, מנוגדות ומושכות לכיוונים שונים בבת אחת, ולהביא לידי ביטוי את המורכבות ואת הסערה הפנימית שבנו. הדבר בא לידי ביטוי כמעט בכל פעילות אנושית – גם אמביציה אישית וגם טובת העניין, גם משיכה וגם רתיעה, גם אלטרואיסטיות וגם אגואיסטיות.
די לנו אם נתבונן במשפט הפשוט כל כך "אני אוהב אותך", ונראה עד כמה יש בו גם מטען עצום של ישות עצמית אוהבת, וגם מטען עצום של התמסרות והתבטלות מול מושא האהבה. גם במערכת החגים שלנו, תמיד באות לידי ביטוי משיכות מנוגדות: ראש השנה הוא גם יום טוב וגם יום דין, חג הסוכות הוא גם שמחה על האסיף וגם הושענות על הגשם, וכן על זה הדרך. והדבר נכון גם לגבי יום העצמאות השנה.
אין לנו את היכולת להתעלם מהצל הנורא שאנו חיים תחתיו מאז שמחת תורה, ולמעשה גם מהקרעים הקשים שהיו בתוכנו קודם. יש בינינו אינספור פגועים: חטופים, משפחותיהם, פצועי הנפש והגוף, משפחות שכולות רבות כל כך, אנשים שעקורים מבתיהם כבר תקופה ארוכה, חבלי ארץ נטושים ומותקפים. כמעט כל אזרח בישראל נפגע ממשית, וכמובן נפשית, מהמציאות הנוראה שאנו חיים בתוכה. לכל זה נוספים משבר אמון קשה, קרעים פנימיים, דרכי ניהול מחלוקת ודיון שחרגו מזמן מהאופנים הלגיטימיים של ויכוח ציבורי.
נעשה בנו פוגרום, ממש כך, ומאידך גיסא – יש לנו אפשרות להגיב לו: יש לנו מדינה. ויש למדינה הזו הישגים רבים. הלוחמים והמפקדים מלמדים אותנו בכל עת על האור הגדול של ההתגייסות למען מדינת ישראל ושל הפעילות המתמדת לטובתה, על גילויי הסולידריות הרבים שנמשכים בהתמדה, על כלכלה מתפקדת על כל בעיותיה, על מערכת בריאות מפוארת על כל בעיותיה, ועל עוד אינספור הישגים.
במבט של 76 שנים, ובהשוואה לנקודה שבה התחלנו ולמקום שבו אנו נמצאים עתה – יש סיבה משמעותית מאוד לחגיגה, לשמחה ולהבעת תודה. שתי התנועות האלה חייבות לבוא לידי ביטוי משותף. לא ניתן לחגוג את יום העצמאות כמו בכל שנה, ולא ניתן להתעלם ממה שראוי לחגוג ולברך עליו.
הדרך הנכונה לעשות את שני הדברים כאחד היא לזקק את היום הזה באופן מיוחד. כן, מקומם של במות הבידור, המערכונים הקלאסיים, המסיבות ההמוניות וכדומה צריך להצטמצם מאוד. הדבר מחויב גם בשל המציאות האובייקטיבית, וגם בשל הרגישות למאות אלפי האנשים הנושאים את עולו של המצב הנורא.
מנגד, היבטים שהופכים אט־אט למסורת צריכים להישאר על כנם, אם כי באופן מאופק וצנוע. גם כדי לבטא את החסד ואת האור הגדולים בקיומה של המדינה, וגם כדי לצפות פני עתיד, בקיבוע האופי המצטבר והולך של יום העצמאות.
טקס השאת משואות אחר – רגיש, צנוע ועמוק; מטס צבאי שמעניק לכוחות הביטחון את היחס הראוי להם, גם אחרי הכישלון הגדול שלהם בשמחת תורה עצמה; חידון התנ"ך לנוער ופרסי ישראל, ועוד. אין מדובר רק בעשייה כפולה – אלא גם בהשראה הדדית של שתי התנועות. הכל צריך להיות הרבה יותר צנוע ומאופק, רגיש ועדין, אמיתי ואנושי. לא מצועצע. לא שחצני.
בד בבד, הכל צריכים להכיר בתמונה הכוללת כולה, ולהיות מסוגלים להסתכל על השפע שעדיין עוטף אותנו, על האנשים הטובים שבנו את המדינה הזו, על חסדי שמיים שהביאונו עד הלום, ועל האופק שפתוח לפנינו.
הרבה מהאופק הזה תלוי בנו, ברצון הטוב שלנו ובנכונותנו להעצים אותו.
