ממשפחה שנראתה כמפורקת לחלוטין – לאב שכל בניו סובבים אותו לקראת מותו, והוא זוכה לברך אותם ולעצב את ״אחרית הימים״ שלהם. התמונה שהצטיירה לפני כמה שנים הייתה התרסקות: אחת מאמהות המשפחה (רחל אמנו ע״) נפטרה; אחד הבנים שוכב את בלהה את פילגש אביו; אחד מבניו של שמעון נקרא ״שׁאול בן הכנענית״, ללמד מי אשתו של שמעון; אחי המשפחה אינם יכולים לדבר שלום עם יוסף; שמעון ולוי מוליכים את שאר האחים לפעול בניגוד לעמדתו של יעקב אבינו ע״ה; יעקב אבינו ע״ה נאלץ לומר לביתו וכל אשר עמו להסיר את אלוהי הנכר אשר בתוכם; יהודה יורד מאת אחיו ונושא בת איש כנעני ושמו שוע; יוסף נמכר למצרים; ויעקב אבינו עצמו מעיד על חייו ״מעט ורעים״.

והנה, בפרשתנו, הכל מגיע להשלמה. יש כאן גם כאב גדול: על ראובן, על שמעון ולוי, אולי עוד – אבל כולם ביחד, סביב למיטתו של יעקב אבינו ע״ה. כדי להגיע מהפירוק הזה למקום המיוחד הזה היה צורך בעבודה של כולם: יוסף המוכן להתפייס, יהודה שהיה מוכן לשבת כעבד תחת אביו, יעקב אבינו שלא שכח את יוסף, האחים שניצבו כולם לטובת בנימין, וכמובן – ריבונו של עולם, הבורא אורו של משיח.

אפשר לאחד מחדש משפחה שמתפרקת. אפשר לקשור מחדש קשרים שנפרמו. אפשר לצמוח מתהומות משבר אל בניין משותף. זה נכון בכל המעגלים הקיימים. מעולמן של משפחות במשבר, בסכסוך גדול, קרועות וכואבות, למשפחות שנקשרו מחדש, שצמחו מתוך הנפילה הזו, שהסכימו לסגת לאחור במקום בו היה צריך לעשות זאת כדי להיבנות מחדש. וזה נכון גם בסוגיות לאומיות. גם במקום שנראה כי נקרענו בקרעים גדולים – ניתן להתברך מחדש משמחת הגיוון; להעריך לטוב את תרבות המחלוקת; לדעת כי התרומה למערכת הכללית אינה נמצאת רק אצל מי שחושב כמונו, אלא גם אצל מי שחושב אחרת לחלוטין, ומוסיף לתמונה הכללית את תרומתו הגדולה; לקומם מחדש את החזון השמח של מה שאנו מבקשים להקים כאן.

אלא שלצורך זה נתבע מכל אחד להסכים לתרום את חלקו לפיוס. לסגת לאחור. לוותר מעט, רחוק ככל שהוא יכול בלי לאבד את זהותו. להיות נכון להיות ערב כלפי אחיו. ליטול אחריות ולומר ״אבל אשמים אנחנו״ בלי להכות על לבו של האחר. להאמין שאף שהשפה הנגטיבית מביאה כנראה להישגים טובים יותר בטווח הקצר – המחיר של שפה זו לטווח ארוך ממוטט את ההצדקה להשתמש בה. ברכות יעקב מאפשרות לנו להתברך מכל אלה, ואין הדבר תלוי אלא בנו.

לקריאה נוספת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.