המודעות ההולכת וגוברת למצבו של כדור הארץ צריכה להשפיע על כל תחומי העיסוק שלנו. אין מדובר בשגעון של כמה אנשים המוטרדים מעניינים שוליים. מדובר בשאלת הקיום העמוקה ביותר העומדת לפתחנו. עד שאנו דנים בנושאים שונים בחיי היום יום שלנו אנו אוטמים את העיניים מלראות את האיום הכולל על עצם קיום המין האנושי. מדובר הן בהפקרות מעשית, אך לא פחות מכך בהפקרות מוסרית ותורנית: אנו יועדנו על ידי ריבונו של עולם לשמור על עולמו ולקיימו, ואנו ההורסים העיקריים שלו. בכך אנו מועלים בחובה שהטיל עלינו ריבונו של עולם. לא זו בלבד, אלא שמדובר גם בפיתוח של תכונות הרסניות שבנפש: רדיפה מתמדת על הנאות השעה בלי לחשב את המשמעות העתידית שלהן; הזנחת האחריות כלפי הדורות הבאים; חשיבות האיפוק, ובעיקר – האחריות.
בשבועות האחרונים עומדת לאחד ממבחני ההכרעה השאלה האמנם אנו רציניים בדברינו, והאמנם האחריות לסביבה הופכת להיות אחד מהיסודות ההלכתיים בהם אנו מתחשבים בבואנו לפסוק הלכה ולנהוג בה. שני עניינים הקשורים בסביבה עומדים במרכז ההכנות לפסח. ראשון שבהם הוא הכמות הבלתי נתפסת של חומרי ניקוי שאנו משתמשים בהם. מבחינה אסוציאטיבית, קשה לקשור בין המילה "חומרי ניקוי" ובין "זיהום", אך למעשה השימוש בחומרים אלה הוא אחד המזהמים הגדולים ביותר של מקורות המים. הכרעה אמיתית שיש משקל לאחריותנו לעולם שברא ריבונו של עולם היא צמצום משמעותי של שימוש בחומרי ניקוי, שכן כידוע אבק אינו חמץ. לא זו בלבד, אלא בשעה שנראה כעבירה חמורה את העמידה עם צינור פתוח ושטיפת משטחים או מכוניות עם צינור, נדע כי אנו מכוונים את מעשינו יותר מול ריבונו של עולם.
שני שבהם הוא הכמות העצומה של כלים חד פעמיים שאנו משתמשים בהם. חלק גדול מכלי הפלסטיק ומהנילון כלל אינם מתפרקים, ואנו מערימים על העולם כמויות עצומות של זוהמה שאין לה מענה. גם כאן, ההקפדה בשולחן הסדר על עניינים שונים – למן ההרחקה הקפדנית מחמץ ועד קישוט השולחן ב"כל דכפין" ובמי שאין לו היכן לערוך סדר מכיל – צריכה לצרף אל עצמה את האחריות הגדולה לקיומו של עולמו של הקב"ה.
השינוי העיקרי שאנו צריכים לעבור הוא שינוי תדמיתי. התדמית שלנו היא שענייני הסביבה אינם שייכים לעולמה של אמונה. הם מזוהים בדרך כלל עם עמדה קוסמופוליטית הרחוקה מהתפיסה העצמית שלנו את עם ישראל; עם תפיסה טבעית הרחוקה מאוד ממושגי הטהרה והקדושה אליהם אנו שואפים; עם עיסוק בחומר בשעה שאנו מבקשים לקשור עצמנו ברוח. ברם, מדובר בתדמית מוטעית. דווקא אנחנו המאמינים בקב"ה כבורא עולם, וכמי שהעמיד אותנו – בעלי צלם אלוקים – כמבטאים את קיומו בעולם, צריכים להיות שותפים בשמירת בריאתו של הקב"ה, מתוך עמדה דתית ומתוך הענקת מעמד הלכתי לשמירה זו.
עיקרון זה גם עובר למערכת אחרת של מחשבה. התורה הפנימית ראתה במאבק בחמץ גם ממד רוחני עמוק – לא רק את החמץ הפיזי אנו מבקשים לבער, כי אם גם את החמץ הרוחני, ואת השאור שבעיסה שבלב. אולי ניתן ללמוד מקו מחשבה זה גם על דרכי המאבק בעולם הפנימי שלנו. אף שאנו חפצים מאוד בביעור אותו יצר רע מציק ומזיק, אנו צריכים להתחשב גם בדרכים בהם אנו משתמשים כדי להגיע להישג זה, ולא לבער אותו מחד גיסא אך לזהם עניינים אחרים מאידך גיסא. תיקון המידות וניפוי הרוע שבלב צריך לקחת בחשבון גם את המחיר העלול להיגרם מהתמודדות בדרכים לא ראויות. בדרך זו אנו מכינים עצמנו לאביב של העולם כולו.
אולי יעניין אותך גם:
