״אבל אשמים אנחנו״ – שלוש מילים בסיסיות שיצקו בני יעקב וקיבעו לדורות את הצעד הראשון וההכרחי לתהליך של פיוס במשפחה, ומתוך כך באומה. כל עוד השיח ממוקד בהאשמות הדדיות, בהטחת מילים קשות כלפי הצד השני,בהצבת האחר כמטרה לחץ, בתחושת טוהר פנימי שהיא תמונת ראי להשחרת העולם שמסביב –אין כל סיכוי לפיוס. במצב כזה, המערכה היא קרב, ובו מתרחשת תנועה שמטרתה העיקרית היא הכנעה וביטול. שיח כזה מבטיח את המשך המאבק, את הכעס והעוינות, את ההתפוררות הפנימית, ואת ההתרחקות ההולכת וגוברת מהכלי המחזיק ברכה יותר מכולם – השלום. רק במקום בו מסוגל אדם להתבונן גם על אחריותו למציאות, להודות בטעויותיו, לאפשר את ההתנצלות ואת התיקון – שם יכולים לפרוח זרעי שלום.

“אבל אשמים אנחנו” הן מילים שקשה מאוד לאומרן. הן מחייבות אותנו לצאת מתוך שפת הצדק העצמי ולהכיר בכך כי גם לנו עצמנו יש אחריות על מה שהתרחש; הן מחייבות אותנו לנפץ את תמונת העולם המסגרתית, הממיינת את החברה כולה ל”הלנו אתה אם לצרנו”, ולפתוח פתח לשיח שבו מבין כל צד את החיוניות שבצד השני, וממילא גם מבקש להתקשר בו, כדי שלא להחמיץ את מה שניתן לכונן ביחד, על ידי הפריה הדדית וחיבור; הן מחייבות להשתנות, לסגת לאחור במקומות מסוימים, להתרכך ולפתוח את הלב גם לעמדותיו ותחושותיו של הצד השני. זה קשה, אך לא ניתן בלי זאת.

“אבל אשמים אנחנו” מחייב לתת את התשובה בעצמנו. לא ניתן לכונן תהליך שינוי כזה על ידי לחץ או עלבון ממתקיפים מבחוץ, בשל העובדה כי כל התקפה מבחוץ מכוננת דווקא את המהלך ההפוך –ביצור החומות והעצמת ציפוף השורות. לעומת זאת, כשמתוך החברה עצמה מתעורר קשב למצוקות הצד השני, להכרה באמיתות החלקיות שנמצאות גם בעולמו ובמסריו, אפשר שתצמח הכרה שאטימות האוזניים וערלות הלב גרמה לנו לראות את עצמנו בלבד, ועל ידי כך לא להקשיב ולא להיות מושפע מתמונת העולם כפי שהצטיירה על ידי הצד השני.

“אבל אשמים אנחנו” עלולה להיות עמדה מחלישה מאוד, ובשל כך רבים טוענים שאסור לגלות חולשה ולאפשר עלידי כך את החגיגות בצד השני. לא ניתן להתכחש לכך שההודאה החלקית באשמה או באחריותמנוצלת באופן לא הוגן, ומתגלה כמי שבאה לערער את יסודות הקיום. בד בבד, אפשר שהיאתהיה מחזקת מאוד, בעיקר כאשר היא מסוגלת להודות באשמה בתחומים שהם אכן טעות, בלילהפקיע את תוקפו של גרעין הקיום היסודי. או אז, היא מהווה את אחד הביטויים החזקיםביותר של הזהות העצמית, המבקשת בכל עת את ההתקדמות ואת העומק, ומסוגלת לאחוז מחדגיסא בערכי היסוד של הקבוצה או האומה, ומאידך גיסא להתכונן בעין נכוחה על הטעויותואפילו על הזדונות, ולתור באופן מתמיד אחר דרכים לשינוי המציאות.

“אבל אשמים אנחנו” הן שלוש מילים שכל כך חסרות בשיח הישראלי, הרואה הודאה כחולשה והסכמה כטיפשות. אך יש ביד מבקשי האמת בכל המחנות להיות מסוגלים להביט פנימה, ולתקן את הטעון תיקון, ואז לפנות מטוהרים יותר אל המרחב הציבורי המשותף, הקושר אותנו האחד לשני.