שחרור שבויים

Israel Defense Forces
מאת הרב יובל שרלו

א. מקורות יסודיים בשאלת פדיון שבויים

שאלת פדיון שבויים, על כל צדדיה, עלתה בהיקף נרחב לאורך ימי ההיסטוריה היהודית. כך לדוגמה קובעת המשנה (גיטין ד, ו):

"אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם; ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם."

וכך מסביר הרמב"ם את דברי המשנה (פירוש המשנה, שם):

״אם נפדה אותם ביותר על דמיהם ישתדלו הגוים לשבותם. וגם אם נבריחם מאצל אדוניהם יאסרום בשלשלאות של ברזל ויוסיפו בעינוייהם.״

המשנה מודעת אפוא לחשיבותו העצומה של פדיון שבויים, אך מודעת גם למחירים הכבדים שפדיון שבויים "יותר על כדי דמיהן" עשוי לגרור.
דברים על חשיבותו העליונה של פדיון שבויים אנו מוצאים גם בתלמוד (בבא בתרא ח, א–ב):

"אמר ליה אביי: מדתני רב שמואל בר יהודה 'אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים' שמע מינה מצוה רבה היא!
אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? אמר ליה: דכתיב 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי' (ירמיהו טו, ב), ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו…
[אמר לו אביי: ממה שלימד רב שמואל בר יהודה 'אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים', ניתן ללמוד כי מצוות פדיון שבויים היא מצווה חשובה מאוד!
אמר לו רבא לרבה בר מרי: מהו המקור לדברי חכמים שאמרו כי מצוות פדיון שבויים מצווה חשובה היא? אמר לו: מן הפסוק 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי', וכדברי ר' יוחנן שאמר כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו…]"

מקורות ההיסטוריה היהודית מרבים אף הם לעסוק בסוגיות פדיון שבויים, ואנו מוצאים דיון בעניינה כחלק מסיפורים שונים – דוגמת סיפור שבייתו של המהר"ם מרוטנבורג – ובדיונים הלכתיים.

ב. האם ניתן ללמוד ממקורות אלו למציאות ימינו?

למרות כל זאת, דומה שניסיון ללמוד מן המקורות הנזכרים להקשר שלנו, פדיון חיילים שבויים תמורת שחרור מחבלים, אינו מדויק מכמה סיבות עקרוניות (שאינן תומכות דווקא בכיוון אחד):
א. פדיון השבויים בנידון דידן אינו עניין אישי של השבויים, והוא קשור למדינת ישראל בכללה, לציבוריות הישראלית ולאומה. הכללים הרלבנטיים לאנשים יחידים אינם זהים בהכרח לשיקולים המנחים הכרעות כלל-ישראליות. כעין דוגמה לנימוק זה ניתן לראות בדיוניהם של הפוסקים על ההבדל שבין מסירות נפש של אדם בשביל חיי חברו (שעשויה להיות בעייתית) ובין מסירות נפש של חייל למען האומה.
ב. בנידון דידן, השבויים הם שליחינו ונפלו בשבי כחלק מפעילותם למען עם ישראל. אינו דומה היחס למי שנשבה על רקע אישי או פלילי, וחובת הצלתו היא חלק מן הערבות ההדדית שקיימת בעם ישראל, ליחס למי שנפל בשבי כחלק משליחותו עבור כלל-ישראל.
ג. ה'מטבע' שבו אנו 'משלמים' עבור פדיון השבויים בהקשר זה אינו דומה לזה האמור במשנה ולפיכך לא ברור כיצד ניתן להעריך את ה'שווי' שלו. התמורה לפדיון השבויים היא שחרור מחבלים – הפוגע בשני ערכי יסוד. ראשית, הוא פוגע בשלטון המשפט, משום שמחבלים אלו אינם שבויי מלחמה אלא אנשים שנשפטו והואשמו במעשי רצח מתועבים (או בסיוע להם); ולפיכך, שחרורם כחלק מעסקה מדינית הוא פגיעה חמורה ביסודות הצדק. התורה מתייחסת בחומרה רבה לשפיכות דמים ובמסגרת זו היא קובעת "ולא תקחו כפר לנפש רֹצֵחַ אשר הוא רשע למות כי מות יומת' (במדבר לה, לא) וכן קובעת כי "שופך דם האדם באדם דמו יִשפך" (בראשית ט, ו). אמנם, איננו גוזרים כיום עונש מוות על רוצחים, אולם יש ללמוד מדברי התורה עד כמה חמור הוא הרצח ועד כמה אין להקל בעונשם של רוצחים. שחרור מחבלים פוגע גם בערך אחר. מניסיון העבר אנו למדים כי רבים מן המחבלים המשוחררים שבים למעגל הרצח, ויעידו על כך משוחררי עסקת ג'בריל ועסקת שליט. מלבד זאת, שחרור מחבלים עשוי להשפיע בצורה ניכרת על מחבלים פוטנציאליים ולהקהות את עוצמת ההרתעה – שכן מתברר שעונשם של מעשי רצח מוגבל וביום מן הימים ישוחררו הרוצחים.
ד. להכרעה בשאלה זו עשויה להיות השפעה מוראלית משמעותית על הצבא. בשעה שחייל יודע כי אילו ייפול בשבי, לא ייעשו כל המאמצים לשחררו – ובכלל זאת שחרור רוצחים בתמורה להשבתו – עשויה להיפגע מוטיבציית הלחימה שלו. אמנם, חייל היוצא למלחמה יודע כי הוא עלול שלא לשוב משדה הקרב והוא מוכן (גם אם באופן סמוי) למסור את נפשו למען האומה; אך יש הבדל בין מצב כזה ובין אי-השבתו לביתו בשל נימוקים עקרוניים על אף היכולת העקרונית.
ה. ישנה חשיבות עליונה שלא להיכנע לטרור, ומדיניות זו הוכיחה את עצמה בהתמודדויות קודמות, דוגמת חטיפת מטוסים. ההכרעה כי חוטפי חיילים ישראליים לא יקצרו אף הישג צבאי או מדיני היא חלק מן המלחמה באויב; ועלינו להתחשב באירועי שבי עתידיים-פוטנציאליים ולא רק באלו המונחים לפנינו.
חמשת הנימוקים כבדי המשקל שציינּו מורים כי יש הבדל ניכר בין הדיון בסוגיית פדיון שבויים במדינת ישראל הריבונית ובין הדיון בה לאורך ההיסטוריה היהודית. לכן, דברי המשנה על כך ש"אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן" אינם יכולים בהכרח לייצג קו מנחה אחיד בסוגיה כאובה זו. הוא הדין גם לגבי הדברים בשבחה של מצוות פדיון שבויים – שאינם יכולים לשמש כפשוטם בהקשר שלנו.
לפיכך, אין לנו אלא לתור אחר מכלול גדול יותר של מקורות (כפי שהצענו בהקשר אחר, כאשר דנו ביסודות האתיקה היהודית). בכך נעסוק בשיעור הבא.


הנצפים ביותר


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד

שתפו בפיסבוק שתפו בלינקדין שתפו בגוגל פלוס ציצו בטויטר שלחו כתבה באימייל להדפיס כתבה
שירותי צהר
.