נייר עמדה: פרסום מידע שלילי על אדם

מאת הרב בניהו ברונר

כדי להעליב אדם ברבים כל מה שצריך היום זה מחשב עם אינטרנט. הקלות שבה אנחנו יכולים היום להלבין פנים, להביך או לפגוע באמצעות מילים באדם שאולי אפילו לא פגשנו מעולם יצרה דילמות אתיות שלא היו בעבר. מה גובר על מה- הצורך למחות על מעשים רעים או הגנה על חייו וכבודו של אדם?
התשובות לשאלות החדשות שעומדות בפנינו נשענות על כללים הלכתיים העומדים בבסיסה של היהדות. מצד אחד ישנו איסור ברור על הלבנת פנים, ולשון הרע, וכן התנגדות עקרונית לכלל המודרני של ״זכות הציבור לדעת״; מצד שני עומדת חובת הצלת העשוקים ולצידה הכלי ההלכתי של נידוי, בו מפרסמים את שמו של המנודה והעברה בה הוא מואשם.
ה״חפץ חיים״ קבע הגדרות עקרוניות בהן מותר לפרסם את העבירות של אדם, תחת הביטוי ״לשון הרע לצורך״, והם מחייבים את קיומו של מניע חיובי לפרסום. כמו כן תבע ה״חפץ חיים״ מספר הגדרות סף לפרסום, גם כאשר קיים מניע חיובי:

  1. ישנה וודאות מוחלטת בעובדות המקרה.
  2. הפרסום נחוץ לטיפול בבעיה, ואין אפשרות לפתור את העניין בדרכים אחרות, כגון פנייה למשטרה או תביעה לדין.
  3. הפרסום הוא מדויק, ללא ניפוח והגזמות.
  4. הפרסום נובע מתכלית ראויה, ולא מתחרות עסקית או רגשי נקמנות או שנאה.
  5. הנזק שייגרם כתוצאה מהפרסום אינו גדול מזה שייגרם לו ייפתח נגד העבריין הליך שיפוטי.

להדפסת נייר העמדה

>>> עוד בצהר לאתיקה:  נייר עמדה: אבחון גרפולוגי של אדם בלא קבלת רשותו

פרסום מידע שלילי על אדם- נייר עמדה

1. הצגת הנושא

כיום, אין צורך לעמוד בפני ציבור על מנת להלבין פני אדם ברבים. די להפיץ מידע שלילי על פלוני באמצעות תגובית (טוקבק) או ברשתות החברתיות (מה שקרוי בעגה המקובלת 'שיימינג') ומיד ציבור עצום נחשף אליו. תפוצתו הרחבה של המידע, כמו 'אורך חייו', גורמים לבושה גדולה מאוד למבויש ופעמים רבות שנגרמים לו נזקים משמעותיים, כגון נידוי חברתי ופיטורין מהעבודה. יתרה מזאת, כל אלו עשויים להביא לכך שהאדם המבויש יקוץ בחייו, וכבר היו דברים מעולם.
מטרותיו של השיימינג עשויות להיות מגוונות: החל מנקמנות אישית, דרך ניסיון להילחם בתופעות חברתיות שליליות, ועד ניסיון למנוע עוולות של ממש. קורבנות השיימינג יכולים להיות אישי ציבור, פקידים, או סתם אנשים מן השורה. הדילמה האתית בנושא זה כרוכה בצורך לאזן בין הגנה על חייו וכבודו של הקורבן, ובין הצורך למחות על מעשים רעים, למנוע עוולות ולהגן על הציבור מפני נוכלים ועבריינים. נייר עמדה זה יעסוק בצורה שבה מוכרעת דילמה זו במסגרת ההלכה היהודית ובמסגרת האתיקה הנגזרת ממנה.

2. המבט היהודי

2.1. עקרונות יסוד

2.1.1. חומרת איסור ביוש והלבנת פנים: איסור הלבנת פנים הוא מהאיסורים החמורים בתורה.1 חז"ל קבעו ש"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים",2 השוו את המלבין פני חברו ברבים לשופך דמים, והפליגו בחומרת עונשו.3 האיסור כה חמור עד שאחדים מפוסקי ההלכה דנו האם אדם מחויב למסור את נפשו כדי שלא לבייש את חברו.4 בנוסף לאיסור, לבית הדין נתונה הסמכות להשתמש בסנקציות עונשיות כנגד אדם המבייש את חברו בדברים.5 2.1.2 איסור לשון הרע: התורה אוסרת על הפצת מידע שלילי ('לשון הרע') על אדם או על תכונותיו, גם כאשר המידע הוא אמתי.6 איסור זה קיים גם כאשר לא מתקיימות התוצאות החמורות הכרוכות בביוש אדם.
2.1.3. חובת הצלת העשוקים: בהלכה היהודית, הצלת עשוק מיד עושקו אינה רק מעלה טובה והיא חובה של ממש. חובה זו כלולה בציווי 'לא תעמוד על דם רעך', בחובת השבת אבדה ובמצווה לגמול חסדים.
7 קיימים מצבים שבהם פרסום מבייש, כמו למשל פרסום עוולות, עשוי לסייע לעשוּק להינצל מיד עושקו. כמו כן, לעתים פרסום מידע שלילי על אדם עשוי לסייע לציבור הרחב להיזהר מפני אותו אדם.
2.1.4. חובת הציבור להגן על עצמו מול 'זכות הציבור לדעת':8 בשל החומרה שמייחסת המסורת היהודית לפרסום מידע שלילי על הזולת, לא קיים במסגרתה העיקרון הגורף של 'זכות הציבור לדעת' אשר מתיר פרסום בצורה רחבה. עמדת המוצא היא שההיתר לפרסם מידע שלילי על אדם דורש עמידה במספר תנאים שיפורטו להלן. עמידה בתנאים אלו מחייבת –ולא רק מתירה – את פרסום הדברים, במטרה להשיג את התועלת הערכית הרצויה.
2.1.5. נידוי: אחת הסנקציות שניתן למצוא בהלכה כנגד עבריינים היא הנידוי – אשר כרוך, מעצם מהותו, בפרסום שמו של החוטא והעבֵרה שבה הוא מואשם. לעתים, מטרת הנידוי היא להציל עשוק מיד עושקו, כמו במקרה של סרבנות גט,9 או להעניש ולהרתיע אדם שהתנהגותו חריגה כגון מבזה תלמיד חכם.10 שימוש בנידוי יכול להיעשות גם כדי להכריח אדם לפייס את חברו לאחר שבייש אותו.11

2.2 אופן ההכרעה

2.2.1. התנאים להיתר פרסום: ספר ההלכה המרכזי בנושאי לשון הרע הוא הספר חפץ חיים. בין היתר, נוּסחו בספר זה הכללים המתירים פרסום עובדות שליליות על אדם ('לשון הרע לצורך'). מניעים חיוביים לפרסום יכולים להיות: הגנה מפני נזק עתידי לפרט או לציבור, מאבק בתופעות שליליות ועשיית צדק עם מי שנעשה עמו עוול, וכל כיוצא בהם.
2.2.2. כללים שיש להקפיד עליהם בפרסום מותר: גם במקרים שבהם המניע חיובי, חובה לשמור על מספר כללים.12

  1. ודאות – בירור מלא של אמִתוּת העובדות וידיעה ברורה שעובדות אלו מפלילות את הנידון. כלל זה אוסר לחלוטין פרסום שמו של חשוד עד שתבורר אשמתו. אכן, כאשר מטרת הפרסום היא להגן על הציבור מעבריינים ומנוכלים, לא ניתן להמתין עד הגעה לרמת ברירות גבוה. לכן, במקרים כאלו ניתן לפרסם עובדות שרמת ודאותם אינה גבוהה, אך חובה לציין עובדה זו.13
  2. נחיצות – קיימת חובה להוכיח את החוטא לפני שפונים לאפיק של פרסום חטאו ברבים. בנוסף, חובה למצות את האפשרויות האחרות שניתן להגיע באמצעותן לאותה מטרה ללא פרסום המידע השלילי.
  3. דיוק – הפרסום יהיה מדויק ולא יכלול הפרזות והגזמות. כלל זה חל לא רק על המפרסם הראשון אלא גם על מי שישמע את הפרסום הראשון ויפיץ אותו. משום כך, על המפרסם לשקול היטב האם קיימים סיכויים גבוהים שמי שייחשף לפרסום יפיץ אותו הלאה באופן הסותר סייג זה, כגון כאשר מדובר באישיות מפורסמת שקיימת נטייה להכפישה, או כשמדובר בנושא שהחברה נוטה להגזים בתיאור חומרתו. אם כך הם פני הדברים, הדבר הפרסום עשוי להיות בעייתי.14
  4. תכלית ראויה – המספר צריך לכוון לתועלת חברתית ואסור לו לפרסם את המידע מתוך שנאה או מתוך רצון בנקמה. סעיף זה, אשר ייחודי לאתיקה היהודית, הוא נושא המסור ללב והוא דורש מהמפרסם – בכל מקרה שבו יוּתר הפרסום מבחינה עקרונית – לבדוק כלפי עצמו מהם מניעיו.
  5. מידתיות – נדרש שלא ייגרם נזק לעבריין יותר ממה שהיו מתחייב בבית הדין לוּ היה נפתח כנגדו הליך שיפוט מסודר.15 סעיף זה מצמצם כמעט לחלוטין את אפשרות הפרסום, הן בשל החשש מתוצאות חמורות כמו פיטורין, שאינן מוצדקות בכל מקרה, והן משום שהמידע על האדם נשאר ברשת האינטרנט לאורך ימים ושנים ועשוי ליצור נזק בלתי־הפיך ועתידי – כשהעבריין ירצה לחפש מקום עבודה וכיוצא בזה. כאשר יש ספק האם אכן ייגרמו נזקים חמורים שלא היו מתרחשים במקרה של הליך מסודר בבית הדין, יש להבדיל בין ספק שקוּל שבו 'שב ואל תעשה עדיף' לספק שולי שבו מותר לפרסם את המידע.
>>> עוד בצהר לאתיקה:  הכרת טובה: נימוסים או חובה מוסרית? מבט אתי לפרשת "צו"

2.2.3. פנייה למשטרה ולרשויות המוסמכות: אם הציבור עלול להיפגע מהעבריין, יש להתלונן עליו בפני רשויות החוק, אף שבמשפט העברי נדרשת בדרך כלל עדות של שני אנשים כדי להפליל אדם, והליכים רבים במשפט הפלילי אינם תואמים לכאורה את ההלכה היהודית. התלונה בפני רשויות החוק מותרת משום שישנם מקורות הלכתיים המורים כי ניתן לעצור אדם לחקירה במקרה שיש אומדן דעת ברור שהוא אכן אשם,16 וכן ישנו תוקף הלכתי לדין הפלילי כפי שהתעצב בחוקי מדינת ישראל.17 מאידך, קיימת חובה להשתדל שהמידע לא יפורסם אם לא מתקיימים הכללים שהוזכרו בסעיפים הקודמים, במיוחד משום שקיימת סבירות רבה כי החשד יופרך לחלוטין.
2.2.4. ביוש בהגשת תביעה: ברור שההלכה מתירה לאדם יכול לתבוע את חברו לדין תורה גם אם התביעה תגרום בושה לנתבע, וזאת כאשר טענתו היא 'טענת ברי' כלומר ברור לו שחברו חייב לו כסף. באותו אופן מותרת עדות בעניינים ממוניים כאלו ואין בה כל איסור. לעומת זאת, במסגרת ההלכה אסור לאדם בודד להעיד כי אדם פלוני עבר על איסורים הלכתיים, שכן ההלכה דורשת עדות של שני עדים וממילא אין לעדות הנזכרת כל משמעות מעשית והתוצר היחיד שלה הוא השמצת הנאשם. בהליכים פליליים במדינת ישראל מתקבלת עדות יחיד, ומאחר שעל פוסקים רבים מקובלת סמכות המדינה בעניינים אלו, כנזכר בסעיף הקודם, אין מניעה להעיד גם כאשר העד עומד לבדו.
2.2.5. נידוי בימינו: כפי שהוזכר בסעיף 5.1.2, נידוי עבריין מופיע בהלכה כסנקציה אפשרית. עם זאת, נראה שאמצעי זה יעיל בתקופתנו רק בחברות סגורות ובמסגרות קהילתיות 'צפופות' ורק בהן הנידוי עשוי לגרום לחוטא לחזור בו. בכל חברה אחרת סביר שהציבור לא ייענה להוראות המנדים והחוטא לא ישוב מדרכו. אכן, ייגרם לו נזק מסוים אך לא ברור שהתוצאה המקוּוה תושג.

3.מסקנות

3.1. לא קיים היתר גורף לפרסם דברים בשל 'זכות הציבור לדעת', ולכן תנאי סף לפרסום שלילי על אדם הוא שהפרסום הנו לתועלת – לדוגמה, לשם תיקון עוול.
3.2. גם כאשר המטרה היא לתועלת, יש לוודא שהתמלאו כל התנאים המופיעים בספר חפץ חיים ואשר פורטו לעיל: ודאות, נחיצות, דיוק, תכלית ראויה ומידתיות. כאשר הכוונה היא להגן על הציבור מפני סכנות, יש להגמיש אחדות מהדרישות.
3.3. בפרסום על מנת להרתיע, יש לשקול היטב את התועלת שעשויה לצמוח מן הפרסום אל מול הפגיעה במי שמפרסמים עליו.
3.4. אין היתר לפרסם את שמו של חשוד כל זמן שלא הוּכחה אשמתו, להוציא מקרים שבהם החשוד עשוי לגרום סכנה ממשית.
3.5. אם הוּכחה אשמתו של אדם ויש חשש שהוא ימשיך ויזיק, מותר לפרסם את שמו ובתנאי שמטרת הפרסום היא אכן מניעת פגיעה נוספת.
3.6. אם יש סיכוי שהפרסום יוביל לחשיפת פשעים נוספים של הנאשם, יש מקום להקל יותר בשאלת הפרסום – אך יש לשקול את ההיתר בכובד ראש.
3.7. השימוש בנידוי יכול להועיל רק בחברות סגורות וגם בהן יש לשקול היטב שימוש בכלי זה. בחברות שאינן סגורות, כלי זה אינו יעיל ולכן יש למצוא דרכים חלופיות להרתעת נאשמים.

הערות שוליים

  1. מקורו של האיסור בתורה אינו חד־משמעי. יש שתלו זאת במצוות תוכחה שבמסגרתה מצווה התורה להוכיח עבריינים על מעשיהם הרעים אך רק באופן שלא יבייש אותם; ואם הקפידה התורה שלא לבייש אדם כאשר מול עלבונו עומדת המצווה להוכיחו, קל וחומר שבמצב שאין חובה להוכיח, אין לבייש אותו (ראה: ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה שג; סמ"ג לאוין, ו). אחרים כללו איסור זה בדין אונאת דברים האוסר לומר לאדם דברים שיצערו אותו, משום שבדרך כלל כשמביישים אדם, גם מצערים אותו (ראה: ספר החינוך מצווה שלח; חפץ חיים פתיחה, לאוין, יד ובאר מים חיים שם). יש מהראשונים שכתבו כי האיסור אינו מפורש בתורה (ראה תוספות סוטה י, ב, ד"ה נוח).
  2. ברכות מג, ב.
  3. ראה בבא מציעא נח, ב.
  4. על חיוב מסירות נפש כדי להימנע מהלבנת פנים, ראה: שו"ת יביע אומר ו, יורה דעה, יג; שו"ת מנחת שלמה א, ז, בסוף התשובה; הרב אפרים צמל, 'מסירות נפש בהלבנת פנים', בתוך: נר ליחזקאל, ירושלים תשל"ג, עמ' 148; מנחת אשר בראשית, סי' נג.
  5. בית יוסף חושן משפט, סוף סימן תכ; שולחן ערוך שם, סעיף לח.
  6. ראה: ויקרא יט, טז; משנה תורה הלכות דעות ז, א–ו; חפץ חיים הלכות לשון הרע ג, א; שם ד, ט; שם ה, א–ה.
  7. על מצוות 'לא תעמוד על דם רעך' ראה: ויקרא יט, טז; ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה רצז. על מצוות השבת אבדה ותחולתה לגבי הצלת אדם מהפסד, ראה: שמות כג, ה; בבא קמא פא, ב; סנהדרין עג, א; אנציקלופדיה תלמודית ערך 'השבת אבדה', סעיף י. על מצוות גמילות חסדים ראה: בבא מציעא ל, ב; אנציקלופדיה תלמודית ערך 'גמילות חסדים'
  8. וראה בקורס אתיקה תקשורתית להרחבה בעניין זה
  9. ראה שולחן ערוך אבן העזר, קנד, כא.
  10. שולחן ערוך יורה דעה, שלד, לו (באותו סימן מובאות עשרות דוגמאות נוספות). לדוגמאות נוספות ראה גם הרב יואב שטרנברג, 'פרסום מידע שלילי על אדם ברשתות חברתיות – בין ענישה להגנה', צהר מא (תשע"ז), עמ' 117–123.
  11. ראה במקורות הנזכרים לעיל הערה 5.
  12. כללים אלו מתוארים בחפץ חיים כלל י. בהערה הבאה יובאו מקורות מהחפץ חיים למצבים שבהם דרישת הוודאות מרוככת בשל הצורך להגן על הציבור.
  13. בספר ירמיהו (מ, יג – מא, י) מסופר שגדליהו בן אחיקם, מנהיג שארית הפלֵטה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הוזהר מניסיון לרצוח אותו אך לא האמין לאזהרות. לבסוף, הוא אכן נרצח והירצחו הביא גם להרג אנשים נוספים – שהתנ"ך מטיל את האחריות למותם על גדליהו. הגמרא (נידה סא, א) לומדת מסיפור זה שאדם ששומע מידע שלילי על אנשים נדרש לחשוש למידע זה ולהגן על עצמו ועל אחרים בעקבות אותו מידע. בהתאם לכך קבע החפץ חיים (הלכות רכילות, ט, א) שחובה לספק לאדם מידע, גם אם מדובר במידע מסופק, אם הוא עתיד להסתכן כתוצאה ממגע עם אדם חשוד. במקרה זה, הצורך בוודאות מוגמש ולא נדרשת ודאות מלאה – ובלבד שהמספר יעביר את המידע שברשותו כמידע מסופק ולא יהפוך אותו לוודאי. עוד יש לציין כי במצבים כאלו, הכלל שמצריך להוכיח את העבריין בתחילה, אינו רלוונטי כיוון שיש חשש שהלה ישקר (ראה: שם ב, ובבאר מים חיים ס"ק ט; שם הלכות לשון הרע ד, י ובבאר מים חיים שם ס"ק מג).
  14. בכמה מקומות בספר חפץ חיים נידונו מצבים שבהם פרסום שלילי עומד בתנאי ההיתר, אולם קיים חשש שהשומעים יעבירו אותו הלאה באופן אסור. בחלק מהמקומות החפץ חיים אוסר את הפרסום (ראה למשל הלכות לשון הרע ב, י); בחלק הוא מתיר (הלכות רכילות ה, באר מים חיים ה), ואילו באחרים ההיתר תלוי במידת הנזק שתיגרם למי שעשוי להיפגע מכך (למשל: הלכות לשון הרע ו, באר מים חיים ל). למסקנה, נראה כי שיטתו של החפץ חיים היא שכאשר אדם פועל להצלת עצמו או למנוע עוול מאחרים, הוא אינו עובר על איסור 'לפני עיוור לא תיתן מכשול' (הכשלת אחרים באיסורים), גם כאשר קיים חשש שהשומעים יפעלו שלא בהתאם לכללים. מאידך, כאשר קיים חשש מבוסס כי הפרסום השלילי יהיה מוגזם ויגרום לנזק רב ולא מידתי – הוא אסור. להרחבה בעניין זה ראה: הרב משה קאופמן, נתיבות חיים (פירוש לספר חפץ חיים), בני ברק תשע"א [מהדורה תשיעית], עמ' תי–תיא).
  15. סעיף זה מופיע אמנם בכלל י בספר חפץ חיים, אולם מקורותיו ודיון ארוך בו מובאים במקום אחר בספר (הלכות רכילות, ט, ה–ו, ובמיוחד בבאר מים חיים, שם, ס"ק יז).
  16. ראה: בבא מציעא כד, א (מעצר וחקירת אדם החשוד על גנֵבה); בבא בתרא קסז, א (חקירת אדם החשוד על זיוף שטר). לדוגמאות ליישום הכלל בספרות השו"ת ראה: שו"ת הרא"ש סח, כג; שו"ת הריב"ש רלד; שו"ת תשב"ץ ג, קסח.
  17. הדין הפלילי במשפט העברי הפורמלי שונה מהותית מזה שבבתי המשפט, בין השאר בתחום הענישה האפשרית והראיות, אולם לדעת חלק מהפוסקים (ראה למשל: דרשות הר"ן הדרוש האחד עשר, מובא אצל הרב יצחק אייזיק הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה ב, ירושלים תשמ"ט, עמ' 75, בשם הרב חיים עוזר גרודזינסקי) במשפט העברי התקיימה, לצד המערכת הפורמלית, מערכת משפטית פלילית שעבדה לפי כללים גמישים יותר המתאימים לתקנת הציבור; ואילו אחרים הציעו כי מנהיגי הקהל ענשו בעונשים כאלו לפי צורך השעה (ראה: שו"ת הרשב"א ג, שצג; הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, 'מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו', תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 238–241). בנוסף, מכיוון שאין אפשרות להעמיד את הדין הפלילי על פי דיני התורה, בלא הדין הפלילי שבמדינה הייתה הארץ מתמלאת חמס ועל כן יש לו תוקף (שו"ת באהלה של תורה ד, טו). להרחבה ראה במקורות המובאים אצל הרב אריה כץ, 'הגשת תלונה במשטרה על הטרדות', אמונת עתיך 115 (תשע"ז), עמ' 81–86; ואצל הרב אריאל בראלי, 'המשפט הפלילי במדינת ישראל', תחומין לז (תשע"ז), עמ' 373–387.
>>> עוד בצהר לאתיקה:  נייר עמדה: נאמנות חברי הכנסת: המצפון, המפלגה והבוחרים


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד

שירותי צהר
.