בית » ניירות עמדה » אתיקה שלטונית » נאמנות חברי הכנסת: המצפון, המפלגה והבוחרים

נאמנות חברי הכנסת: המצפון, המפלגה והבוחרים

מאת הרב יובל שרלו
Beny Shlevich, https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Knesset_Building_(South_Side).JPG

תקציר [נייר עמדה]

מה על חבר כנסת לעשות כאשר קיימת התנגשות בין הוראת מנהיגי מפלגתו, ציפיות ציבור הבוחרים שלו, ומצפונו האישי? כיצד עליו להכריע?

הדילמה

ניתן להציע כי מצפונו של חבר הכנסת הוא הקובע שכן בו נתן הבוחר את אמונו; אפשר שמוסדות המפלגה הם הקובעים שכן הבוחרים בחרו במפלגה, וחבר הכנסת זכה למעמדו רק מכוחה; וייתכן שההבטחות לבוחר הן הקובעות שכן המנדט שייך לבוחר והוא הפקיד אותו בידי חבר הכנסת – על מנת שיגשים את ההבטחות שבשמן נבחר.

עמדת היהדות

קיימת חובה לקיים הבטחות, מכוח הפסוק "שארית ישראל לא יעשו עוולה" (ירמיהו ו, ט), והיא חלה באופן מוגבר על אישי ציבור אשר נתבעים להתנהג ברמה אתית גבוהה. מלבד חובה זו, לחבר כנסת ישנה חובה אתית לפעול בשליחות בוחריו, משום שעל פי שיטת הבחירות בישראל נכון לראות בו נציג שלהם (בכפוף לכך שאין מדובר ברצון מושחת). עם זאת, הכרעה שנעשית בניגוד לעמדת הבוחרים אינה פסולה מבחינה משפטית, שכן לציבור ישנה סמכות לקבוע לעצמו כללי התנהלות ציבורית – גם כאשר הללו אינם רצויים לכתחילה בעיני ההלכה.

מסקנות

אסור לנבחרי ציבור לקדם אינטרסים פסולים הנגועים בשחיתות של ציבור בוחריהם. מאידך גיסא, עליהם לכבד את הבטחתם לבוחרים ולהעניק משקל מכריע לעמדת הציבור ששלח אותם לכנסת. כפיפות זו מותנית בכך שמדובר בעניין משמעותי במיוחד לציבור הבוחרים ושברור מהו רצון הבוחר בעניין זה.

1. הצגת הנושא

חבר הכנסת נבחר על ידי הציבור כחלק מרשימה מפלגתית, ובשל כך מעורבים בהחלטותיו שלושה גורמים: א. ציבור הבוחרים שלו ב. מוסדות מפלגתו ג. מצפונו האישי וחובתו לכלל האזרחים. בכל מקום שבו מצויים מקורות סמכות שונים נוצרים ניגודים, ופעמים רבות נמצא חבר הכנסת בסתירה בין עמדתו המצפונית, בין הבטחות שהבטיחו הוא ומפלגתו לבוחרים, ובין מוסדות מפלגתו.
חשוב להדגיש כי הצהרת חבר הכנסת בעת השבעתו עוסקת בשמירת אמונים למדינת ישראל ובמילוי שליחותו בכנסת,1 וברור לחלוטין כי הוא אינו רשאי לפעול לטובת בוחריו כאשר מדובר בהפלייתם לטובה. הדילמה הניצבת לפנינו היא מהי חובתו של חבר הכנסת בשעה שיש מחלוקת בין שלושת מקורות הסמכות הנזכרים, ומה ראוי שינחה את הצבעותיו בעת התנגשות שכזו.

2. הדילמה האתית

ככל דילמה, ניתן להצדיק עמדות שונות ביחס לסוגיה זו:2 ניתן להציע כי מצפונו של חבר הכנסת הוא הקובע וכי קולו של הבוחר הופקד בידי חבר הכנסת כסובייקט, ולא בידי מוסדות המפלגה או מכוח עמדותיו המוצהרות.
ניתן להציע כי מוסדות המפלגה הם הקובעים, שכן הבוחרים לא הצביעו לחבר כנסת מסוים אלא למפלגה, וחבר הכנסת זכה למעמדו רק מכוחה. לפי הצעה זו, המפלגה היא אשר מציגה את עמדותיה בפני הבוחר ומודיעה לו כיצד תתקבלנה החלטותיה – על ידי מועצת רבנים, על ידי הצבעתם של חברי הסיעה, על ידי משאל עם או בכל דרך אחרת – וחבר הכנסת, שנבחר כחלק מאותה רשימה, מקבל על עצמו את עקרונות המפלגה שבשמה נבחר ואת דרכי ההכרעה שלה, ומחויב לה ולמוסדותיה.
ניתן להציע כי ההבטחות לבוחר הן הקובעות, שכן המנדט שקיבל חבר הכנסת אינו שייך לו או למפלגתו אלא לבוחר שהפקיד אותו בידי חבר הכנסת; ולכן, חבר הכנסת מחויב להבטחות שבשמן נבחר. אכן, לעיתים נאלץ חבר הכנסת להסכים לפשרות ולוויתורים שונים, אולם כל עוד מדובר באילוצים שהינם חלק מהמערכת הפוליטית, ניתן להניח שהבוחר אכן מסכים לפשרות אלו. מאידך, כאשר מדובר בתפנית דרמטית ובתמיכה בעמדות שונות לחלוטין יש בכך פגם אתי חמור, ומצפונו של חבר הכנסת מחייב אותו להתפטר אם הוא נדרש לעשות דבר מה התואם את הבטחותיו לבוחר אך מנוגד לחלוטין לעמדותיו האישיות.
במסגרת המשפט הנהוג בישראל, מוכרת מפלגה כגוף חוקתי בעל סמכויות;3 ובהתאם, מצויות בחוק הגבלות וסנקציות כנגד חברי כנסת אשר פורשים ממוסדות מפלגתם או פועלים בניגוד להוראותיה.4 עם זאת, במספר הקשרים קבע בית המשפט העליון כי חבר הכנסת הוא גם נאמן הציבור כולו ועליו לפעול בהתאם לכך. דברים אלו באו לידי ביטוי, בין היתר, בהשתת חובה לגלות הסכמים פוליטיים ובביקורת שיפוטית על תוכנם.5 למצע המפלגה ולהבטחותיה לבוחריה כמעט שאין השלכה משפטית מחייבת6 – בעיקר משום שמחויבות כזו הייתה גורמת לפגיעה בשיקול הדעת של מנהיגי הציבור ולפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. 7

3. המבט היהודי

3.1. מבוא

3.1.1. המקורות לדיון: בתקופות עבר שבהן אחז עם ישראל בשלטון לא נהגה השיטה הדמוקרטית, ולפיכך אין למצוא בתנ"ך ובדברי חז"ל מקורות מפורשים להכרעה בדילמה זו. גם תקדים ניהול הקהילות בגלות, שלאורך מאות שנים זכו לאוטונומיה בענייניהם הפנימיים והתנהלו כמעין דמוקרטיה, אינו יכול לשמש אלא כמקור השראה אך לא מעבר לכך – הן משום שהשיטה המפלגתית לא הייתה נהוגה בקהילות,8 הן משום שניהול קהילה שונה מניהול מדינה.9 3.1.2. נאמנות לרבש"ע: המסר המרכזי העולה מהמקורות הקדומים הוא נאמנות לריבונו של עולם ולציוויו, וחובה זו מוטלת לא רק על מצפונו של חבר הכנסת כי אם גם על המפלגה ועל הבוחר. אכן, גם בהקשר זה לא נוכל להסתייע יתר על המידה במקורות קדומים, משום שבתנ״ך ישנו לצד המלך גם נביא, המוצג כפרשן המוסמך לדבר ה', ואילו אנו עוסקים במערכת שלטונית ללא נבואה.
3.1.3. החובה לפעול לשם שמיים: נקודת המוצא היא שחובתו של נבחר ציבור לפעול לשם שמיים. כך תבעו הנביאים ממנהיגיו של עם ישראל לכל אורך התנ"ך, כאשר הוכיחו אותם על חטאיהם ושחיתותם;10 ועיקרון זה הודגש בדברי חז"ל ובדברי הראשונים11 ונקבע כסעיף מחייב בתקנותיהן של קהילות רבות.12 נבחרי הציבור נדרשים לנהוג בנורמות הדומות לאלו הנדרשות מן הדיינים;13 ובהתאם לכך נקבע כי אסור לנבחר ציבור לפעול לקידום אינטרסים שלו או של מקורבים,14 להיכנע לאיומים,15 או לפעול מכוח יחסי שנאה/חיבה שיש לו כלפי נבחרי ציבור אחרים.16 בדומה לכך, אסור לנבחר ציבור להעניק טובות הנאה למקורביו או לחברי מפלגתו,17 וכן אסור לו לפעול למען אינטרסים מפלגתיים הנגועים בחוסר צדק.18

3.2. הרובד ההלכתי-משפטי

3.2.1. שלוחים או ממונים: הפוסקים קבעו, כאשר עסקו במעמדם של ממוני הקהילות היהודיות, שכוחם של הממונים הוא כעין זה של דיינים19, והם אינם נחשבים כשליחים ישירים של בוחריהם. מסיבה זו, וכפי שהוזכר לעיל, אסור לנבחרי הציבור לפעול למען אינטרסים לא-לגיטימיים של שולחיהם. הנחת המוצא היא שבמצב רגיל ובעניינים שבשגרה אין נבחרי הציבור צריכים להימלך בבוחריהם, ואדרבה יש בכך כדי להזיק לעבודתם – שכן המיומנות להכרעה בסבך שאלות ההנהגה נתונה בידי נבחרי הציבור והם החשופים למידע הרלבנטי להכרעות אלו. עם זאת, כאשר ציבור הבוחרים מוחה כנגד החלטה מסוימת של נבחריו, נחלקו הדעות: לדעת פוסקים רבים יש תוקף למחאה זו ועל הממונים לשנות את הכרעתם20 (כעין הקביעה שגזירה של בית הדין שלא פשטה בישראל בטלה);21 אולם יש הסבורים שהחלטות הממונים תקפות גם במצבים כאלו.22 3.2.2. סמכות הציבור לקבוע לעצמו כללים: עיקרון נוסף שקבעו הפוסקים הוא שלציבור ישנה סמכות לקבוע לעצמו כללי התנהלות ציבורית גם כאשר אלו אינם רצויים לכתחילה בעיני ההלכה, וקל וחומר כאשר אינם מתאימים למנהגים שהיו מקובלים בדורות הקודמים. כך למשל, אף שעל פי הדין העקרוני בחירת נציגי הציבור צריכה להיעשות בהתאספות פנים אל פנים, קבעו הפוסקים שאם הנוהג הוא להצביע בכתב, יש לכך תוקף וראוי להמשיך לנהוג כך.23 באופן דומה, אף שראשונים רבים כתבו כי החלטת נבחרי ציבור תקפה רק כאשר היא מתקבלת בנוכחות כלל הנבחרים, אם המנהג אינו כזה או שנתקנה במפורש תקנה המוותרת על כלל זה, יש תוקף גם להחלטות המתקבלות שלא בנוכחות כלל הנבחרים.24 אומנם חשוב להדגיש שקיימים סייגים ליכולתו של הציבור להכשיר הסדרים שאינם רצויים מלכתחילה, כגון כאשר התקנה נגועה באי-צדק ומקפחת את היחידים.25 3.2.3. במדינת ישראל: בשיטת הדמוקרטיה הפרלמנטרית נבחרי הציבור מייצגים מפלגה מסוימת שזכתה לאמון הציבור, אך נראה שלמרות זאת לא נכון לדבר על המפלגה ובאי כוחה כ'שליחים' של הבוחרים – במובן המשפטי המלא של המילה.26 בוחריה של מפלגה מסוימת אינם יכולים לטעון לבטלוּת פעולותיה, אף במצב שבו היא פועלת באופן שונה ממצעהּ, וזאת מכמה טעמים. ראשית וכפי שהוזכר לעיל, המשפט הנוהג במדינה (שבהקשר זה מקבל תוקף של מנהג או תקנה)27 אינו מונע מנבחרי הציבור לפעול בניגוד לעמדת שולחיהם. בנוסף, פוסקים רבים סבורים כי לשלטון במדינת ישראל ישנן סמכויות רחבות בנושאים ציבוריים יותר מאלו שהיו בידי ממוני הקהילות, ומכאן יש ללמוד כי מודל הסמכות של נציגי השלטון במדינת ישראל אינו תלוי בהיותם באי כוח בוחריהם.28

3.3. הרובד האתי

3.3.1. הקדמה: ברובד האתי, ובניגוד לרובד ההלכתי-משפטי, נראה כי חובתו של נבחר ציבור לפעול בהתאם לרצון הבוחרים – בעניינים המהותיים החשובים להם ובעניינים שבהם ניתנו הבטחות של ממש על ידי המפלגה. מחויבות זו יונקת את כוחה מהחובה המוסרית לכבד הבטחות (שתידון בסעיף הבא) וכן מן התפיסה שעל פי שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, חבר הכנסת נבחר כדי לייצג את העמדות החשובות לבוחריו (בניגוד מסוים לשיקולים שהוצעו לעיל בסעיף 2).
3.3.2. החובה המוסרית לקיים הבטחות: מידת האמת מאופיינת כמידתו של הא-ל 29 וכיסוד חיוני לקיום העולם;30 ואלו אשר נתבעים ללכת בדרכיו של הא-ל נדרשים גם לעמוד בהבטחותיהם.31 חז"ל ביקרו אנשים המפירים את הבטחותיהם וקבעו כי אדם מישראל מחויב לעמוד בהבטחתו שכן "שארית ישראל לא יעשו עוולה".32 עוד לימדו חז"ל כי מי שחוזר בו מדיבורו הוא "מחוסר אמנה" ו"אין רוח חכמים נוחה הימנו".33 נראה שכאשר שמדובר בהבטחה שמראש לא נועדה למימוש ויש בה הטעיה מכוונת, הדברים חמורים הרבה יותר. 34 3.3.3. הבטחת איש ציבור: להבטחתו של איש ציבור משקל חמור מזה של אדם מן השורה, ושתי סיבות לכך: ראשית, איש ציבור נדרש להפגין רמה גבוהה של התנהגות אתית; 35 ובנוסף, להבטחתו כוח רב ולעיתים הינה מעשה משפטי גמור. הראשונים חידשו שהתחייבות של הציבור מקבלת תוקף גם באופנים שבהם הסכם בין יחידים לא היה תקף.36 הגם שאין זה ברור לחלוטין מהי הגדרת ציבור לעניין זה ובאילו מצבים חל כלל זה על נבחרי ציבור, ברור שמשתקפת כאן חומרתן של הבטחות ציבוריות.37 3.3.4. הסתייגויות: ישנם מצבים שבהם לא ברור עד כמה ההבטחה לבוחר, או מצע המפלגה, משליך על ההכרעה הרלוונטית. סיוג זה נכון במיוחד כאשר מדובר בנושאים שאינם מהותיים לבוחר, ויש להניח כי הוא יקבל את ההכרח בפשרות ובוויתורים לטובת הישגים פוליטיים אחרים. הוא הדין כאשר נבחר הציבור סבור שחבריו הם אלו שאינם מגשימים את מצע המפלגה, באופן שיש בו סטייה משמעותית מהבטחת המפלגה לבוחריה.38

4. מסקנות

  1. חובתו של נבחר ציבור לפעול לשם שמיים, ואסור לו לפעול לקידום אינטרסים פסולים הנגועים בשחיתות – גם אלו של ציבור בוחריו.
  2. האתיקה היהודית קובעת כי על נבחרי הציבור להעניק משקל מכריע לעמדת הציבור ששלח אותם לכנסת, עליהם לכבד את הבטחותיהם לבוחרים ולפעול בהתאם לעקרונות שבשמם נבחרו.
  3. כפיפות זו מותנית בכך שמדובר בעניין משמעותי במיוחד לציבור הבוחרים ושברור מה רצון הבוחר בעניין.
  4. נבחר ציבור אשר חש שמצפונו אינו מאפשר לו לפעול בהתאם לרצון בוחריו – אם בעקבות שינוי בעמדותיו ואם מסיבות אחרות – צריך להתפטר מתפקידו.

להדפסת נייר העמדה

בחזרה לניירות עמדה
בחזרה לעמוד הראשי

הערות שוליים

  1. סעיפים 15–16 לחוק יסוד: הכנסת.
  2. הנאמנויות השונות שמוטלות על חבר הכנסת באות לידי ביטוי בכללי האתיקה של חברי הכנסת, שבהם נאמר כי חבר הכנסת "הוא נאמן הציבור וחובתו לייצג את ציבור בוחריו באופן שישרת את כבוד האדם, קידום החברה וטובת המדינה" (מתוך סעיף 1א(2) לכללי האתיקה של חברי הכנסת).
  3. ראה יגאל מרזל, 'ניגוד עניינים של חברי כנסת: בין הנאמנות למפלגה לנאמנות לציבור?' בתוך: דפנה ברק-ארז, דורון נבות ומרדכי קרמניצר (עורכים), ניגוד עניינים במרחב הציבורי, ירושלים 2009, עמ' 392. התייחסות רחבה לנושא ראה שם, עמ' 397–401.
  4. מרזל מציין למקורות הבאים: סעיף 6א לחוק יסוד: הכנסת; סעיף 6(ה) לחוק יסוד: הממשלה; סעיף 13 לחוק מימון מפלגות התשל"ג-1973; סעיפים 59–62 לחוק הכנסת התשנ"ד-1994. מכלול סעיפי חקיקה אלו עוסקים בהתפלגות סיעה ובהצבעת אי-אמון בניגוד לעמדת הסיעה, והם מטילים סנקציות חמורות במיוחד על פעילות הפורשים בכנסת וביכולתם להיבחר לכנסת הבאה. מלבד אלו, בידי הסיעה להטיל סנקציות קלות יותר כנגד חבר סיעה שמצביע בניגוד למשמעת הסיעתית, כגון שלילת חברוּת בוועדות הכנסת מטעם הסיעה.
  5. ראה במקורות המובאים אצל מרזל (לעיל הערה 3), עמ' 402–403. נוסיף כי יש הסבורים שבית המשפט אף פוסל חוקים על סמך עיקרון זה, אם הוא סבור שחוק נחקק לשם אינטרסים צרים ולא למען טובת הציבור. ראה: ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, צפרירים 2016, עמ' 419–421.
  6. אומנם קיימת דעת יחיד של השופט אדמונד לוי (בג“ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481 (2005)), ולפיה במקרים חריגים ומשמעותיים של סטייה ממצע המפלגה תהיה החלטת המפלגה לא-חוקית. דעת הרוב באותו פסק דין הותירה ב'צריך עיון' את השאלה עד כמה כבול חבר מפלגה להבטחות שהבטיח לבוחרים, אך קבעה כי בכל מקרה אין לעניין זה השלכה חוקתית.
  7. ראה סוזי נבות, 'המעמד המשפטי של המצע המפלגתי', המשפט יב — ספר עדי אזר (2007), עמ' 395, 409-405.
  8. אדרבה, יש מן הפוסקים בדורות האחרונים שפקפקו בתועלתו או אף בקבילותו של מוסד המפלגה. ראה למשל במה שמובא אצל הרב נפתלי בר אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, ירושלים תשס"ז, עמ' 594.
  9. להבדלים שבין סוגי הבחירות והשלכותיהם על סוגיית ניגוד העניינים ראה יעקב שפירא, 'מרמה והפרת אמונים של עובדי ציבור' (חוות דעת של המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, 30.12.2008) עמ' 17.
  10. ראה למשל שמ"ב יב, א–יג; מל"א יד, ה–יז; דה"ב יט, א–ג.
  11. משנה אבות ב, ב; משנה תורה הלכות מלכים ד, י, וראה גם שם א, ז.
  12. ראה אצל הרב בר אילן (לעיל הערה 8), עמ' 219; וראה גם שו"ע חו"מ קסג, א בעניין ההצבעה בקהילות.
  13. שו"ת תרומת הדשן פסקים וכתבים, ריד (דבריו נפסקו להלכה ברמ"א חו"מ לז, כב). כך כתב גם הראבי"ה (מובא במרדכי בבא בתרא, תפב וראה ברמ"א חו"מ, ב, א). להרחבה ומקורות נוספים ראה אצל יעקב שפירא (לעיל הערה 9).
    שורש ההשוואה בין נבחרי ציבור לבית דין נעוץ בהבנה שלציבור יכולת לנהל את כל ענייניו על פי הרוב באופן דומה לסמכויותיו של בית הדין שעליהן הרחיב מנחם אלון (המשפט העברי, מהדורה שנייה, ירושלים תשמ"א, כרך א, עמ' 564–580). הפניות רבות למקורות תורניים שעסקו בהשוואה זו מצויים אצל הרב רועי הכהן ז'ק 'הקצאת משאבים ציבוריים', כתר יא (תשע"ו), עמ' 459, הערות 21–22. ראה גם אצל הרב אורי סדן, 'הפרת אמונים וניגוד עניינים' תחומין לז (תשע"ז), עמ' 348–362, ובנספח מאת העורך, שם, עמ' 363–364.
  14. ראה למשל: ערוך השולחן חו"מ, ט, א, יב (לגבי מינויי מקורבים); שו"ת נודע ביהודה קמא, חו"מ, כ (לגבי הכרעת נבחר ציבור בנושא שהוא מצוי לגביו בניגוד עניינים). להרחבה ראה אצל יעקב שפירא (לעיל הערה 9); הרב רועי הכהן ז'ק (לעיל הערה 13), עמ' 458–467.
  15. ראה במקורות המובאים אצל הרב בר אילן (לעיל הערה 8), ואצל הרב ז'ק (לעיל הערה 13), עמ' 476–478.
  16. תקנות ברוח זו מתוארות אצל הרב בר אילן (לעיל הערה 8), עמ' 220. אף בהקשר זה, המקור לדיון הוא האיסור המוטל על דיינים השונאים זה את זה לשבת יחדיו בדין (ראה שו"ע חו"מ, ז, ח)
  17. ראה במקורות המובאים אצל הרב ז'ק (לעיל הערה 13), עמ' 467–472.
  18. ראה אצל הרב ז'ק (לעיל הערה 13), עמ' 477–478, ואצל הרב בר אילן (לעיל הערה 8), עמ' 596. מובן שאין בסיוגים אלו כדי לשלול את קידום הערכים שבהם תומך ציבור הבוחרים ואשר בשמם נבחר חבר הכנסת.
  19. ראה לעיל הערה 13.
  20. ראה למשל: שו"ת מבי"ט א, פד; שו"ת חתם סופר יו"ד, ה; שו"ת מים חיים (הרב חיים דוד הלוי), ב, פז; ובמקורות המובאים אצל הרב ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל ד, ירושלים תשס"ד, עמ' יח, הערה 10.
  21. משנה תורה הלכות ממרים ב, ו–ז.
  22. שו"ת מהרשד"ם יו"ד רכז (וכפי שהובן בהלכות מדינה ג, ירושלים תשנ"ו, שער ג פרק א, אות ג). מדבריהם של אחרונים נוספים עולה כי הדבר תלוי בנוהג וכדלהלן, וראה גם במובאות בהלכות מדינה (שם).
  23. משפט שלום (למהרש"ם), קונטרס תיקון עולם לסימן רלא, אות ו.
  24. ראה אצל אליאב שוחטמן, 'רובו מתוך כולו', תחומין ט (תשמ"ח), עמ' 100–104, המציין לשו"ת מהרשד"ם יו"ד, עח (שמדבריו נראה כי מנהג יכול להכשיר התקבלות החלטה בדרך המנוגדת לעקרונות המקובלים); לכנסת הגדולה חו"מ, יג, הגהות בית יוסף, סעיף לד; ולפסק בית הדין הרבני הגדול בערעור תשכ"ח/135, עמ' 260 (המקבלים אותה מכוח תקנה). לדוגמאות נוספות ראה אצל הרב בר אילן (לעיל הערה 8), עמ' 595–596, וראה גם את דברי הראי"ה קוק (שו"ת אורח משפט חו"מ, ב) ביחס לתוקפן של בחירות יחסיות: "ואין שום מקום ספק בזה שכל העניינים שבין אדם לחברו שייך בהו מחילה וויתור בין ביחד בין בציבור, ומאחר שכך עלתה הסכמת הרבים ומנהגם שיהיה הבחירות על פי היחסות כדי למנוע מחלוקות הרי שזה דין תורה ממש".
  25. ראה בדוגמאות שמביא מנחם אלון, המשפט העברי (לעיל הערה 13), עמ' 617–629. ייתכן שיש להוסיף לכך את דברי המשנה במסכת פאה (ד, א–ב) המורה כי גם עני יחיד יכול למחות כנגד העניים האחרים, אם הללו דורשים שתיעשה חלוקה בניגוד לתקנת חכמים.
  26. הדברים האמורים כאן מנוגדים לעמדתו של הרב שלמה גורן ('שיטת הבחירות לאור ההלכה', תורת המדינה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 63–65) הסבור ככל הנראה שהחלטת נציג ציבור המנוגדת לעמדתו כפי שהוצגה קודם הבחירות, בטלה. לכאורה כך סבור גם הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני יב) המזכיר ביחס לנבחרי ציבור את המונח 'שליחות'. אכן, ההקשר שבו נאמרו דברי הרב ישראלי הוא הטענה (שהרב ישראלי מתנגד לה) כי מינוי חברי כנסת נחשב כשררה שההלכה היהודית מטילה הגבלות על הראויים להתמנות לה. נראה אפוא שרק בהקשר זה כינה הרב ישראלי את כהונתו של חבר הכנסת במונח 'שליחות'.
  27. ראה אצל שוחטמן (לעיל הערה 24), שקיבל עיקרון זה בהקשר שבו דן.
  28. ראה הלכות מדינה (לעיל הערה 22). באות ז (בסוף תשובה לשאלת החובה לערוך משאל עם בענייני מדיניות סבוכים) הוא כותב כי בשל כוחם השלטוני של נבחרי הציבור, העדיף בהרבה על זה שבידיהם של מנהיגי קהילה קטנה, מסור בידם הכוח לנהל את ענייני המדינה כפי שנראה להם ואין עליהם חובה להיוועץ בציבור. מלבד זאת, לדעת חלק מהפוסקים גם בשלטון קהילתי הייתה סמכות לנבחרי הציבור אף כנגד מחאת הציבור, וכפי שהוזכר לעיל.
  29. הערה
  30. משנה אבות א, יח.
  31. דברים כח, ט. ראה גם: פירוש רבינו יונה לאבות א, יח; פניני הלכה ליקוטים, ב, ג, א.
  32. פסחים צא, א וקידושין מה, ב, על פי האמור בנביא (צפניה ג, יג): " שארית ישראל לא יעשו עוְלה ולא ידברו כזב ולא יִמצא בפיהם לשון תרמית".
  33. ראה: בבא מציעא מט, א; משנה תורה הלכות מכירה ז, ח. הראשונים נחלקו האם מדובר דווקא בהבטחות הנוגעות לחפצים שניתן להקנות או שמא כלל זה נוגע לכל מצב שבו אדם מבטיח לחברו דבר מה. ראה שו"ת הרא"ש קב, י האוחז בדעה הראשונה, אל מול דעת רבנו תם (מובא בהגהות מרדכי שבת, תעב–תעג) הסבור כדעה השנייה וכן נראה שפסק הרמ"א (יו"ד, רסד, א). ראה גם שו"ת אגרות משה חו"מ א, נח הקובע (בהסתמך על דברי הגמרא בבבא מציעא) כי עובד שקיבל על עצמו תקנות של התאגדות עובדים מסוימת, גם בעניינים שלא ניתן לבצע עליהם קניין, מחויב להם.
  34. מדברי הגמרא בבבא מציעא עולה שהאיסור לדבר אחד בפה ואחד בלב נלמד מדרשת הכתוב. לדעת ראשונים רבים זהו איסור מדאורייתא (ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'הן צדק').
  35. ברוח דבריו של יתרו כי דיינים (שממוני ציבור הושוו אליהם, ראה לעיל הערה 19), יהיו: "אנשי חיל יראי א-לֹהים אנשי אמת שֹׂנאי בצע" (שמות יח, כא). כך נכתב גם בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול שעסק בהסכם רוטציה (ערעור (גדול) תשכ"ו/9 המפלגה הדתית לאומית ברחובות נ' הסתדרות אגודת ישראל ברחובות, בתוך: פד"ר ו, עמ' 181): "פרנסי ציבור בשליחותם בענייני ציבור, אל להם להשתמש בטענה שההתחייבויות אשר הם קיבלו עליהם, אינן מחייבות… דיבור והתחייבות, ובענייני ציבור במיוחד, הם דברים שבקדושה, אשר יש לשמרם ולקיימם במלוא הכוונה כלשונם וכרוחם".
  36. ראה למשל: מרדכי בבא מציעא, תנז–תנח (המלמד כי ציבור ששכר מלמד אינו יכול לחזור בו, אף טרם שהלה התחיל את עבודתו); שו"ת הרא"ש ו, יט ("מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין"); שו"ע חו"מ רד, ט; סמ"ע שם; ביאור הגר"א שם (המלמד כי אם הציבור התחייב לתת מתנה, הוא אינו יכול לחזור בו אף אם מדובר במתנה מרובה).
  37. בית הדין הרבני הגדול (ראה לעיל הערה 35, עמ' 177) החיל כלל זה על הסכם רוטציה שנערך בין סיעות פוליטיות ואשר נועד לאיחוד כוחות הציבור הדתי בעיר מסוימת, וקבע כי להסכם כזה תוקף של ממש. בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי באשקלון (תיק (אזורי אשקלון) 064079635-35-1, בתוך: פד"ר יח, עמ' 108, 115) נאמר (בדעת מיעוט אך כנראה לא לעניין זה) כי הכלל חל גם על הסכם פוליטי של מפלגה המייצגת חלק מהציבור הדתי. לדיון בהיקף תחולת הכלל ראה הרב איתמר ורהפטיג, ההתחייבות, ירושלים תשס"א, עמ' 399–404.
  38. מובן שמקרים כאלו סבוכים ביותר וכל אחד מהם דורש דיון לעצמו.
בחזרה לכל ניירות העמדה


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד

שירותי צהר
.