לשקר ולהיכנס לגוש קטיף

Eli Berckovitz, https://commons.wikimedia.org/wiki/File:%D7%9E%D7%97%D7%A1%D7%95%D7%9D_%D7%97%D7%99%D7%96%D7%9E%D7%94.JPG
מאת הרב יהודה זולדן

לשקר ולהיכנס לגוש קטיף

1

מבוא

בתחילת חודש תמוז תשס"ה, החליטה ממשלת ישראל לסגור את גוש קטיף לכניסת מבקרים שאינם תושבי גוש קטיף. כניסתם של מבקרים מאותו הזמן הותנתה בקבלת אישור מיוחד על ידי מרכז היתרים שהוקם בצה"ל לצורך כך. ההיתרים ניתנו בעיקר לקרובים מדרגה ראשונה של תושבי הגוש, וגם ביחס אליהם הוערמו קשיים אין סופיים על מנת שלא לאשר את הבקשות. ובכל זאת, מיום ליום, ובעיקר משבת לשבת, רבו האורחים שמילאו בחום ובתמיכה, את יישובי גוש קטיף, חלקם עד ימי הגירוש וחלקם לפרקי זמן קצרים, כל זאת בתנאי מגורים קשים, ובימי הקיץ החמים. "מאמינים ומזיעים". חלקם הגדול של האורחים הרבים הללו נכנס לגוש קטיף ללא אישור ממרכז ההיתרים. יש לציין שהיו גם שוטרים ובעיקר חיילים, שהעלימו עין ואף סייעו להכניס לגוש קטיף אורחים שלא היו להם אישורי כניסה. אך בכל זאת, רבים מהנכנסים הערימו, שיקרו בדרכים שונות ויצירתיות על מנת להיכנס לגוש קטיף.
האם מותר היה לעשות זאת?2
ההכרעה "בשטח" הייתה שמשקרים, על אף תחושת אי הנוחות שנלוותה לדבר. סוף סוף מדובר בציבור שומר חוק וסדר, שלא היה רגיל בעימותים חזיתיים עם משטרה או חיילים, ובעיקר זהו ציבור של אנשים דוברי אמת, שאינו רגיל לשקר. "בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע" (ישעיהו סג, ח).
הנחת היסוד של מאמר זה היא שתכנית ההתנתקות, גירוש תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם, החרבת הישובים, ומסירת מקומות אלה לרשות נכרים בארץ ישראל, היא איסור תורה – "לא תחנם". לאו זה, משמעותו איסור מסירת חלקי ארץ ישראל לבעלות נכרית, ובמקרה זה הדבר חמור יותר, מכיוון שהנכרים הללו הם ארגוני טרור אויביה של מדינת ישראל. עם ישראל מצֻוה לירש את מרחבי ארץ ישראל ולשבת בהם, ולא לעזוב את הארץ בידי גויים. מדינה יכולה כמובן להחליט על סגירת מקום למעבר תושבים או אזרחים (מסיבות תעבורה, שטח אש, שמורת טבע, ועוד) אלא בתנאים מגבילים, ובלבד שמקומות אלו נשארים בריבונות מדינת ישראל; אבל שטנה הדבר כשהמגמה היא שלילית – להתנתק מחבלי ארץ ישראל, ובניגוד להלכה. כמו כן, ההחלטה של הכנסת והממשלה עברה את מבחן הדמוקרטיה הפורמאלי, אך היא נעשתה בצורה לא הגונה ולא מוסרית, מושחתת וברוטאלית (=שינוי מהותי מתוכן המצע בשלו נבחרה מפלגה, רמיסת תוצאות משאל מתפקדי המפלגה, פיטורי שרים על מנת להשיג רוב, שינוי עונתי במפלגות המרכיבות את הממשלה בהתאם לצרכים, תשלום כספי למפלגות שיתמכו בתכנית, הבטחת תפקידים ומשרות לתומכים, איומים על מי שלא תומך, ועוד), ולא ברור כלל שהדבר היה עובר גם את מבחן העם, לוּ הוא היה נשאל. זהו מעשה שהוגדר כ"נבל ברשות הדמוקרטיה", בשל השגתו בצורה דוחה וממאיסה. הדמוקרטיה רוּקנה מתוכנה.
יש לראות בניסיונות להיכנס לגוש קטיף בדרכי הערמה ושקר, בניגוד לחוק המדינה, מעשה מחאה נגד התכנית כולה, כולל גם נגד השלבים המבצעיים שקדמו ליישומה. היו אף שסברו, שנוכחות של ציבור גדול בתוך גוש קטיף בזמן הגירוש, תגרום לשיבוש תכנית הגירוש והעקירה, ואולי אף תצליח למנוע אותה לחלוטין. בין אם תחזיות אלה היו נכונות או לא, הצבא רצה למנוע כניסה של מי שאינו תושב המקום, כדי שבזמן הגירוש יהיו כמה שפחות אנשים במקום.

א. לשקר לנציגי השלטון על מנת לקיים מצוה

מצאנו שהיו ששיקרו והערימו על השלטון ונציגיו, על מנת לקיים מצוה. כך במגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון ד"ה [ה'] כ' חודש אב:3

ב. גזֵרה לא צודקת

גם כשהגזֵרה איננה פוגעת בקיום מצוה, אך היא גזרה לא צודקת, מאחר שהמנהיג שגזר אותה איננו בעל סמכות או איננו נוהג ביושר, מותר לשקר לו. בגמרא בבבא קמא קיג ע"א (וכן בנדרים כז ע"ב – כח ע"א) נאמר שיש מצבים בהם מותר להבריח את המכס או לידור לשקר, ועל פי הירושלמי נדרים ג, ד הוא הדין שמותר גם להישבע לשקר. כל זאת בתנאים הבאים: "אמר ר' חנינא בר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמרי: במוכס העומד מאליו" (בבלי, בבא קמא שם).6 מוכס שאין לו קצבה זהו מוכס שנוטל יותר מהקצוב לו (רש"י שם), או שנוטל כמה שהוא רוצה, לעתים יותר לעתים פחות, ואיננו משווה מידותיו (שיטה מקובצת שם). המכנה המשותף לתנאים הללו הם שמדובר על מעשים שנעשים שלא ביושר בידי מנהיגים או באי כוחם, או על ידי כאלה שמטילים את אימתם ללא קבלת סמכות ורשות.
התוספות בבבא קמא שם ד"ה נודרין להרגים, מסביר שהנודר מחמת אונס של מוכס שכזה, מחשב בליבו שהדבר שהוא אסר על עצמו נאמר לאותו יום בלבד, ועל כן בימים אחרים הוא יכול לעבור על נדרו: "ואע"ג דדברים שבלב אין דברים, משום אונסא שרו ליה… והוא הדין שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע".
התוספות מדגים את דבריו על מקרה הדומה לנדון דידן:

וכל זה דווקא להנצל מן האנסים, אבל בלאו הכי אסור לגנוב דעת הבריות ח"ו כל שהוא, אפילו שלא בשעת הנדר.

כאן המגבלה של האנסים היא סתמית, לגור במקום מסוים, ובכל זאת מותר לידור כאילו מסכימים למגבלה, ולהערים בכך על האנס. מוכס העומד מאליו, משמעות הדבר היא שגזרותיו אינן תקינות והן חסרות תוקף משפטי, אלא שהוא מצליח בכוח סמכותו ובשל מעמדו לכפות את רצונו.
הדמיון בין המקרה שהתוספות מציג לבין הנושא שבו אנו עוסקים אינו מוחלט. החיילים והשוטרים שמנעו את הכניסה לגוש קטיף עשו זאת בשל החלטת ממשלה, ואין לראותם כמוכסים העומדים מאליהם. כאן הבעיה היא לא במעמדם של מי שאיננו מאפשר לעבור למקום מסוים, אלא בגזרה עצמה, אך על כל פנים סוף סוף התוצאה בשני המקרים שווה. הגזרה כאן היא בניגוד להלכה, יש בה עוולות מוסריות רבות, ועל פי אותם פרמטרים שהציב התוספות, יוצא שמותר היה לשקר ולהערים על כוחות הביטחון.

ג. חילול השם

האם אין לחשוש לחילול השם, שנגרם מכך שהיו כאלה שבכל זאת נתפסו בשקרם, ואף הורחקו בשל כך מהמחסום בואכה גוש קטיף, או שנוצר מעצם ידיעתם של כוחות הביטחון שיש המרמים ומשקרים על מנת להיכנס לגוש קטיף?
הרא"ש בבבא קמא פ"י סי' י מביא את דברי התוספות שצוינו לעיל, וכותב:

רב אשי אמר, במוכס כנעני. דתניא ישראל וכנעני אנס שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו, בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דינכם, ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם. ור' עקיבא טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קידוש השם באין.

מותר לגזול מגוי שהוא אנס, אם אין בזה חילול השם, ובמקום שיהיה חילול השם אין לגזול אף לא מגוי אנס. מדברי הרא"ש הללו ניתן להסיק שההעמדה הקודמת בגמרא במוכס שאין לו קצבה או במוכס העומד מאליו, היא אף אם אותו מוכס הוא יהודי, ואילו רב אשי מעמיד באנס גוי שהוא מטעם המלך ויש לו קצבה, ומדובר במקרה שעצם גביית המס הנידון היא אונס, ולכן מותר לשקר לו אם אין בזה חילול השם.9 אין מדובר על מסים קבועים שעל כל אזרח לשלם. שם אין לשקר ולרמות, ויש לשלם.
מכל מקום, מדברי הגמרא הסיק הרא"ש שבמקום שייוודע לגוי שהדיר יהודי שלא לגור במקום מסוים, שהיהודי בכל זאת עבר על נדרו, יהיה בזה חילול השם, ועל כן בניגוד לעולה מן התוספות הדבר אסור.
הרא"ש גם פסק כך בתשובה (שו"ת הרא"ש, כלל ט, סי' א), בעקבות שאלה שנשאל, על דרך מסוימת להבריח מס ולשקר בשבועה לשר שבא לעיר, וכך השיב:

וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנס, אבל אם יודע להאנס, אסור מפני חלול השם. ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (דברי עצמו), אף על פי שהיה בדרך אונס (תשובת הרא"ש כלל ט; ותשובת מנחם עזריה סי' מט; מהרי"ו סי' נג).11

הרא"ש לא הזכיר בדבריו את צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר. הרמ"א הוא זה שקישר לכאן את המעשה, על פי המסופר בגמרא בנדרים סה ע"א:

ויש לומר דצדקיהו היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה השבועה, והיה מתבטל ממלאכת שמים, והוי כמו לדבר מצוה. ועוד יש לומר דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך (=צדקיהו), ולדבר מצוה מתירין, כדפרישית.12

על פי ההסבר ראשון, השבועה הפריעה לעבודת ה' של צדקיהו,13 ועל כן היתר זה נחשב כהיתר נדר לדבר מצוה. על פי ההסבר השני, חכמים מצֻוים לעשות את רצון המלך, על אף שבדרך כלל "אין מתירין לו אלא בפניו". בשל סיבות אלו סובר רבינו תם, שהיה מותר לחכמים להתיר לצדקיהו את הנדר. ניתן להסיק מכאן שמותר לנהוג שלא כראוי כשהדבר פוגע בקיום מצוה, ואף כשיש חשש שייגרם מכך חילול השם, אם כי כאן מדובר בקיום מצוותו של מלך – צדקיהו.14

אמנם נראה שהמקורות הללו העוסקים בשקר לגוי אנס כשיש גם חשש לחילול השם, אינם נוגעים לנושא בו אנו דנים:
א. יש להצביע על כך, שהדוגמאות שבהן דנים התוספות והרא"ש, עוסקות בהפרת התחייבות או בשקר במצבי רשות ובמקרים פרטיים, כגון גוי שהשביע יהודי שלא לגור במקום מסוים. ואילו כאן מדובר במקרה בו נאסר על יהודים להיכנס למקומות מסוימים בארץ ישראל, כשהמגמה היא להתנתק ממקומות אלו, דבר שהוא איסור תורה. במצב שכזה, נראה שגם הרא"ש החושש לחילול השם, יסכים שהחילול השם הגדול נעשה על ידי ממשלת ישראל, המסכימה מרצונה לסלק את ריבונותה מרחבי ארץ ישראל, ולא על ידי אותם המנסים למחות ולהפגין כנגד מגמה שלילית זו או אף לנסות למנוע את התגשמותה. 15
ב. יש סוג של עברות ואיסורים דאורייתא, שהעובר עליהם בפני נכרים, בנוסף על עצם האיסור, עובר גם על חילול השם. כך למשל באשר לגזל הגוי, כאמור בתוספתא בבבא קמא [ליברמן] י, טו:

גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם.16

נראה שגם במה שקשור לשקר יש להיזהר שאם ייוודע הדבר לגוי, יש בזה חילול השם, מלבד איסור השקר. כך למשל השיב הרב יחזקאל כחלי (שו"ת תורה לשמה, סי' שעא) כשנשאל אם מותר לשקר בשביל למנוע עברה:

כי הגוזל לישראל חבירו אינו קורא תגר ואינו נותן דופי באמונת ישראל. אבל הגוזל את העכו"ם קורא תגר ונותן דופי באמונת ישראל ובתורת משה, והרי זה מחלל את השם.

דברי רבינו בחיי הללו אמורים כשאכן קיים איסור גזל, ונראה שהוא הדין גם באיסור שקר. לפי דברינו לעיל, במקרה שלפנינו מותר היה לשקר ולהערים, מאחר שהגזרה של הממשלה והכנסת, לעקור את יישובי גוש קטיף, ומניעת הכניסה לשם כחלק מתהליך הגירוש, הן בניגוד להלכה. סביר להניח, שהחיילים והשוטרים היו מודעים לכך שתושבי גוש קטיף ותומכיהם הבאים איתם, כמו גם רבים נוספים בעם ישראל, אינם מקבלים ברמה העקרונית את חוק ההתנתקות, מאחר שלפי דעתם החוק הוא בניגוד לתורה ולהלכה, ופעולות הערמה והשקרים על מנת להיכנס לגוש קטיף, הם חלק מניסיונות המניעה והמחאה כנגד הגזֵרה. כידוע, הצבא והמשטרה התכוננו לתסריטים חמורים הרבה יותר מאשר שקרים והערמות, כך שיש מקום לראות את פעילות המחאה הזו, כאפשרות ידועה שנלקחה בחשבון ושהייתה צפויה בעיניהם.

ד. מבט חינוכי – על הלגיטימיות לשקר ועל היחס למדינה

התייחסות להחלטת ממשלה וחוק הכנסת וליישומם על ידי הצבא והמשטרה כמעשה הנוגד את ההלכה והמוסר, והדיון על מעשיהם כמעשה של "אנס" או "מוכס" (והנגזר מכך: האפשרות לשקר ולרמות), שני אלה מצריכים התמודדות חינוכית ורוחנית מלבד התשובה ההלכתית הממוקדת לשאלה שנשאלה האם מותר היה לשקר ולהערים. זאת מאחר שניתן להיסחף ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, לפיהן אין לממשלה ולכנסת שום סמכות, ומותר לשקר ולהערים בכל מה שקשור להחלטות ממשלה זו ולחוקי מדינת ישראל בכלל, ואולי אף לשקר בכלל.
מאז קום המדינה, לא חוקק ויושם חוק, שנוגד בצורה משמעותית כל כך את שכתוב בתורה ובהלכה לפי הבנתנו, כמו חוק ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון. גם הדרך העקלקלה והקלוקלת שבה חוקקו את החוק, והיישום הברוטאלי והגס בו הוא יושם, שתוצאותיה הם הריסת יישובים ובתי כנסת עד עפר, קהילות מפורקות ומאות משפחות המוצאות את עצמן ללא בית ומנוחה תוך קשיים במציאת פרנסה, היא עוול נורא, ומעשה לא מוסרי. ציבור רחב שמסר נפשו במשך שנים רבות למען יישובה של ארץ ישראל (ולא רק בגוש קטיף וצפון השומרון), יחד עם תומכים רבים, חש נבגד על ידי חלק אחר בעם ישראל, איתו הוא שיתף פעולה בנאמנות רבה במשך שנים רבות וארוכות.
אך עם כל הקושי והכאב, אין להסיק שום מסקנה גורפת באשר למעמדם של מדינת ישראל וחוקיה. החובה שלא לשמוע לחוק כלשהו הנוגד את האמור בתורה ובהלכה, או לסרב לביצועו, חלה ביחס לאותו חוק בלבד. התחושה לפיה מתיישבי גוש קטיף נאנסו בעקבות החלטת הממשלה והכנסת וביצוע החוק על ידי הצבא והמשטרה, היא בהחלט נכונה, אך הממשלה והכנסת ממשיכות להיות הריבוניות והקובעות בכל התחומים האחרים במדינה שאינם סותרים את האמור בתורה ובהלכה, ויש להישמע לחוקי המדינה ולמלאם. כך כותב הרמב"ם בהל' מלכים ג, ט:

כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, …ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב "מדבר שקר תרחק", והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו, מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות.20

ירמיהו הנביא הוכיח את העם: "למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו" (ירמיהו ט, ד). ומכאן למד ר' זירא בסוכה מו ע"ב: "לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר' ". נדרשת אם כן זהירות רבה מצד מחנכים, רבנים והורים, המאפשרים שלא לומר דברי אמת. הדברים נכונים גם ביחס להדרכת מבוגרים, ובוודאי כלפי נוער וצעירים. כך הנחה הרמב"ם בהל' שבועות יב, ז-ח, באופן מיוחד ביחס לקטנים:

"הצילה נפשי משפת שקר ומלשון רמיה" (תהילים קכ, ב), כי שקר אין לו רגלים. רק בני אדם המשקרים ע"י שרגילים בשקר, נותנים כח וקיום להשקר בעולם. אבל צדיק שדבוק באמת, אף שנצרך להשתמש לפעמים גם בהשקר, כמו שאמרו שמותר לשנות מפני דרכי שלום – שמי שמכון להאמת ואינו מדבק עצמו בשקר, יכול עוד על ידי זה לבטל השקר (שפת אמת, פר' תולדות, שנת תרל"ה).

הערות שוליים

  1. התפרסם לראשונה בכתב העת ״צהר״, גליון כד
  2. בשאלות דומות עסקו גם: הרב חנוך גולדברג, "האם מותר לפעמים לשקר לפי ההלכה", שנה בשנה (תשמ"ח), עמ' 187-195; ד"ר שמשון אטינגר, "האמת בהלכה", שנתון המשפט העברי, כא (תשנ"ח-תש"ס), עמ' 37-69; הרב יובל שרלו, "קיצור הלכות שקר", צהר, א (תש"ס), עמ' 12-24. אך הם לא עסקו בהרחבה במאמריהם במצב בו יש אילוץ לשקר בשל אונס.
  3. הסיפור מופיע גם במקורות נוספים בשינויי נוסח קלים: תוספתא תענית (ליברמן) ג, ז-ח; ירושלמי תענית ד, ד; תענית כח ע"א.
  4. ראה: חיים מליקובסקי, "הפרסדיאות שהושיב ירבעם – התפתחותה של גירסה", סידרא, ז (תשנ"א), עמ' 44-48.
  5. המהר"ץ חיות בכתביו, חלק א, עמ' יד, כותב שהנביאים שהתנבאו למלכי ישראל כמו אליהו, אלישע, מיכיהו בן ימלא ועמוס, לא עלו לרגל וגם לא עשו פסח מפני אימת מלכי ישראל, מאחר שהייתה תמיד מלחמה ביניהם לבין מלכי יהודה. בשו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סי' רח (ד"ה עוד כתב), הגיב על דברי המהר"ץ חיות הללו, שמסוגיה זו מוכח ש"היו גונבי עלי וקוצעי קציעות ומסרו נפשם בימי יונים לעלות לרגל ולהביא ביכורים נגד צוואת מלכי יוונים. עיין מס' תענית כח ע"א. באמת לדבריו חסידות של שטות היה, שהרי נביאים אלו לא עשו כן ואין צורך לקיים מצות נגד רצון המלך, ואעפ"י שהנביאים הללו היו יכולים ליסע ולדור אצל מלכי יהודה ולקיים מצות פסח ורגלים מ"מ אין אדם מחוייב לעשות כן…". לפיו, אדרבה: "אחר שהאמת הוא שישבו פרוזדאות שלא לעלות לרגל ונדחקו אלו ועלו לרגל נגד ציווי המלך, א"כ מוכח להיפוך שראוי ומחוייב לכנוס בעובי קורה לקיים מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה". המעיין בדברי המהר"ץ חיות יראה שכוונתו היא שהם פחדו מאימת המלכות, וכנראה לא היה בכוחם לצאת נגדה, אך לא שהם היו פטורים לעלות בשל כך. ראה עוד במהר"ץ חיות, עירובין צו ע"א.
  6. דברי הגמרא הללו נפסקו להלכה ברמב"ם הל' שבועות ג, א-ד, הל' נדרים ד, א-ב, והל' גזלה ואבדה ה, יא; טור ושו"ע יו"ד סי' רלב, יד; טור ושו"ע חו"מ סי' שסט, ו, ובנו"כ.
  7. את דברי הרא"ש הביאו גם הנמוקי יוסף (בבא קמא מ ע"א ברי"ף) וראשונים נוספים.
  8. הים של שלמה (בבא קמא, י סי' יח) כותב שגם הרא"ש יודה שאם הוציא בשפתיו, אזי הדבר מותר: "דנהי דאיכא גם כן חילול השם, לא מחמרינן כולי האי, מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך". אך אין הכרח להסביר כך את דברי הרא"ש. בדבריו אין רמז לדבר. דברים דומים כותב גם הפני יהושע בבא קמא קיג ע"א ד"ה וכן.
  9. המגיד משנה בהל' גזלה ואבדה ה, יא כותב שכך היא הבנת הרמב"ם את הסוגיה, אם כי מפרשים אחרים לא סברו כך. וראה שם בכסף משנה שחלק עליו, ואת הסברו של המשנה למלך. ראה עוד בשו"ת נבחר מכסף חלק חו"מ סי' פא, שדן בדבריהם באריכות. מקורת נוספים ראה אצל הר"ש פרנקל, ספר המפתח לבבא קמא שם.
  10. וראה שם גם בשו"ת הרא"ש בסימן הבא (כלל ט סי' ב): "מה ששאלת: ראובן שהפקיד ביד שמעון, ובא ישמעאלי גובה המס להשביעו שיוציא מרשותו כל שאינו שלו. דע לך, אם האנס מרגיש שיש ממון ראובן ביד שמעון, ראוי להחמיר מאד בדבר, מפני חילול השם; ולא יתחלל שם שמים על ידו להציל ממון אחרים; ואם אין חילול שמים בדבר, דין זה כראשון. ושלום, אביך אשר".
  11. ראה גם ברמ"א יו"ד סי' רלט, א.
  12. כך כותב גם הרא"ש בנדרים פ"ט, ב; ורבינו ירוחם, תולדות אדם וחוה נתיב יד חלק ז דף קיג טור ד.
  13. האמנם צדקיהו היה צדיק, שהדבר הפריע לו בעבודת ה'? ראה: הרב איתן שנדרופי, "צדקיהו מלך יהודה – רשע או צדיק? (חלק א)", שמעתין, 162 (אייר-אב תשס"ה), עמ' 62-71.
  14. הראב"ד וראשונים נוספים חולקים על ר"ת וטוענים שהיה אסור לחכמים להתיר לצדקיהו את הנדר שלא בפני נבוכדנאצר. ראה עוד: רמב"ן גיטין לה ע"ב, וכן הרשב"א והריטב"א שם; הר"ן והרשב"א בנדרים ס"ה ע"א; שו"ת הרשב"א חלק ג סי' שכד, וחלק ה סי' רלב; שו"ת הריב"ש סי' קפו; באור זרוע ח"ד פסקי שבועות, ובכנסת הגדולה יו"ד סי' רלב, בהגהות ב"י אות סט, הרחיבו לדון במחלוקת ראשונים זו.
  15. אמנם לא מצאתי התייחסות מפורשת של הרא"ש לכך, אך קשה להתעלם מתחושת "וימאסו בארץ חמדה" (תהילים קו, כד), שבמעשה העקירה וההתנתקות. מו"ר הרב צבי יהודה קוק, דיבר וכתב פעמים רבות על החילול השם שיש בנסיגה מחבלי ארץ ישראל.
  16. האריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' כו. ראה עוד: אנציקלופדיה תלמודית, ערך: חילול השם – בפני נכרי, עמ' שנא-שס.
  17. לא ראינו צורך להאריך כאן בגדרי חילול השם, אך בקצרה נציין שחילול השם הוא כשאדם עובר עברה שאין בה תאווה ולא הנאה, אלא שהוא מכוון בפעולתו למרוד ולפרוק עול מלכות שמים, ועושה כן בפני עשרה מישראל. אמנם יש עברות ייחודיות שהעובר עליהן גם מחלל שם השם, אך הן לא קשורות לענייננו. ראה באנציקלופדיה תלמודית שם, בערך חילול השם.
  18. באשר למעמדו של מלך שעובר עברות ונענש על ידי הסנהדרין, ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "הדחת מנהיג שהורשע", עמ' 245-258.
  19. כך נשאל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת חלק ה סי' סד: "האם מותר מן הדין להשתמט מתשלומי מס הכנסה, ומס ערך מוסף, ומכס, וכיוצא בזה, הנועדים לקופת המדינה, או יש להחיל עליהם את הכלל דינא דמלכותא דינא". ומסקנתו לאחר דיון במקורות: "נראה להלכה שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא". ראה עוד: הרב חיים דוד הלוי, "המותר לקבל תפקיד של מוסר למס הכנסה?", עשה לך רב, חלק א סי' ע; אהרן פרנקל ויוסף רחמן, "היחס להעלמות מס במשפט העברי", מגל, יא (תשנ"ו), עמ' 237-296.
  20. הסמ"ג (מצות עשה עד), רואה בכך שיהודים מרמים יהודים אחרים או גויים, סיבה לאריכות הגלות. לפיו, הקב"ה פיזר את ישראל באומות כדי שייתוספו עליהם גרים, "וכל זמן שהם מתנהגים בהם ברמאות, מי ידבק בהם?".
  21. הרדב"ז שם כותב שדברי הרמב"ם הם: "דברים שהשכל מורה עליהם". אך מהר"ץ חיות לסוכה מו ע"ב, כותב שגמרא זו בסוכה היא מקור דברי הרמב"ם.
  22. אמנם כבר הזהיר החפץ חיים בפתיחה לקונטרס כבוד שמים, שאת ההלכות הנוגעות לגנבה ואונאה וכיו"ב יש ללמוד מספרי הלכה, ולא רק מספרי מוסר: "וכל זמן שאינו רק מספרי מוסר בעלמא מדמה בנפשו שהוא רק ענין מוסרי בעלמא, ובאמת הלא הרבה הקב"ה לצוות ולהזהיר על זה יותר משאר עבירות של תורה".
  23. יאיר בורוכוב, הרוגוצ'ובי, עמ' 119, 360, מספר שהתורכים גזרו שכל יהודי שלא נולד בארץ יגורש, ובשל כך יהודים רבים נשבעו שהם נולדו בארץ, והתורכים הסתפקו בכך. משנשאל הרוגוצ'בי, אם הדבר מותר? השיב: "בודאי מותר, עיין כתובות עה ע"א". שם נאמר: " 'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון' (תהילים פז, ה). אמר ר' מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה".

הנצפים ביותר


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד

שתפו בפיסבוק שתפו בלינקדין שתפו בגוגל פלוס ציצו בטויטר שלחו כתבה באימייל להדפיס כתבה
שירותי צהר
.