יסודות האתיקה הרבנית (1) – כוחו של הרב והסכנות שהכוח מעורר

מאת הרב יובל שרלו

בשיעור זה נציג את מקורות הכוח שיש בידי הרב, ונראה כיצד על אף שלרשותו לא עומדים גייסות, יש בידו כוח עצום אשר עשוי להוביל לסכנות שונות. לאחר מכן נבחן את אורחות ההתנהגות שהורו חז"ל לחכמי התורה כדי להימנע מסכנות אלה.

>>> עוד בצהר לאתיקה:  כשהלכה פוגשת מציאות

א. הערה אישית

קודם שאמשיך, אני מבקש להקדים הערה אישית. העיסוק בתכניו של פרק זה קשה לי מאוד, ואני עוסק בו מתוך נאמנות לכלל אתי מרכזי שהובא כבר באחד השיעורים הקודמים, הלוא הוא עקרון 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'; ובענייננו: לא ניתן לדבר על אתיקה יהודית מבלי שהמדברים עצמם, הרבנים, ינהגו בדרכים אתיות.1

הרבנות היא אשר עומדת בראש מוסד ההלכה ומכוחה נמסרת התורה מדור לדור. לפיכך, ראוי הוא מוסד הרבנות לכבוד ולהערצה, אשר בלעדיהם לא ניתן לקיים את שלשלת מסירת התורה בישראל. כדוגמה יש לציין כי יש שהסבירו את מצוות כיבוד אב ואֵם כחלק או כנגזרת של כבוד שמים2 וחז"ל עצמם השוו בין שני עניינים אלו.3 מהשוואה זו ניתן לדרוש קל וחומר וללמוד על אודות חובת שמירת מעמדם של פוסקי הלכה ומלמדי התורה. ואכן, הלכות רבות עוסקות בכבוד תלמידי חכמים ובמיוחד בכבוד העומדים בראש המערכת הרבנית.4 יש לעסוק אם כן בעדינות רבה בסוגיית האתיקה הרבנית.

עם זאת, מוּדעות אתית רחבה מורה כי למטבע זה יש גם צד שני, ומעמדו המיוחד של הרב והכוח שיש בידו עשויים להיות מנוצלים לרעה. חשש זה אינו קיים כמובן כלפי הצדיקים מבין הרבנים, אשר יודעים להתעלות מעל סכנות אלו, אלא כלפי מי שעוד לא טיהר את עצמו מרבדי אישיות נמוכים אך נושא במשרה רבנית.

כאן המקום לציין כי על עצם סכנת שכרון הכוח אנו למדים מדינֵי המלך בישראל. כי התורה מוּדעת לצורך במשילוּת ועל כן מעניקה למלך מגוון סמכויות אשר מאפשרות לו למלא את תפקידו במלוא העוצמה;5 אך בד בבד מוּדעת התורה לסכנות הכרוכות בכוח עוצמתי כזה. אכן, לרב אין כוח מדיני, אין לו גייסות והוא אינו מוּנע מכוחן של עוצמות שלטוניות; ואף על פי כן, יש בידיו כוח עצום, וכדלהלן. לכן, עלינו לבחון האם ישנן חובות אתיות מיוחדות המכוּונות כלפי מוסד הרבנות.

ב. מהו הכוח אשר בגינו נדרש הרב לכללים אתיים?

  1. כבוד הרב ככבוד שמים. במקורות רבים אנו מוצאים כי כבודו של הרב משול לכבוד של הא-לוהים; ולפיכך, הפוגע ברב אינו פוגע בו באופן אישי בלבד, אלא פוגע כביכול גם בריבונו של עולם.6 מעמד זה מקנה לרב הגנה משמעותית מפני ביקורת, שהרי לעולם חושש המבקר שמא פוגע הוא בכבוד שמים.
  2. יחסי רב ותלמיד. הלכות רבות עוסקות בנאמנות העמוקה הנדרשת מן התלמיד כלפי רבו,7 ואכן זוהי הדרך שבה נמסרת התורה בעם ישראל מדור לדור. נאמנות מיוחדת זו עלולה להפוך לניצול ושעבוד, למניעת התפתחות אישית, ולגרום לסכנות נוספות.
  3. אי-קיומה של הפרדת רשויות. אחד מיסודות המאבק האתי בסכנות הכוח הוא הפרדת הרשויות, אשר יוצרת מצב שבו לאף רשות אין כוח בלתי-מוגבל. בדרך כלל, בעבודת הרבנות אין הפרדת רשויות, שכן הרב הוא גם ה'מחוקק', גם ה'שופט', ובקהילות מסוימות גם ה'מבצֵע'.
  4. כוליותה של ההלכה. התפיסה המקובלת היא שההלכה מקיפה את כל תחומי החיים של האדם. לכן, עוצמתם של נושאי ההלכה, הרבנים, כמעט בלתי מוגבלת, שכן אין תחום שהוא מחוץ ל'שליטתם'.
  5. חסינות מפני ביקורת. ככול שהתפיסה לפיה יש לשמוע לחכמים "אפילו אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין"8 הולכת ומתקבלת, מוּצא עולם הרבנות מאפשרות הביקורת; ובכל מקום שבו יש נאמנות מוחלטת וחסינות מפני ביקורת מצויות סכנות אתיות חמורות.
  6. ייחוס רוח הקודש לרב. בקהילות מסוימות טוענים בני הקהילה כי רבם הוא בעל רוח הקודש, ולפיכך דבריו הם כנבואה ממש ואינם נאמרים רק מכוח ההיגיון. יחס זה טומן בחוּבו סכנות מרובות כגון ניצול מעמד הרבנות בצורה מושחתת.
  7. הרב "דן יחידי". על אף דברי המשנה "אל תהי דן יחידי" (אבות ד, ח) מוצא הרב את עצמו לעתים קרובות כ"דן יחידי"; ומבחינה מבנית, דבריו נאמרים מבלי שיתעמת עם דעות אחרות וילמד מהן, וממילא ישנה לעתים את דעתו.
>>> עוד בצהר לאתיקה:  אתיקה שלטונית: מנהיגות וקבלת אחריות בהלכה

אלו הם חלק מהגורמים לעוצמה האדירה המצויה בידי הרב ועליהם יש להוסיף גורמים אחרים.

אחד הכללים היסודיים בעולמה של האתיקה הוא שבכל מקום בו יש כוח רב, ישנה סכנה שמא הוא ינוצל לרעה. את התגשמותו של חשש זה אנו מוצאים במקומות רבים בתנ"ך ונציג כאן שתי דוגמאות – שאינן קשורות דווקא לשלטון מלוכני אלא לקוחות מהעולם הדתי. הדוגמה הראשונה היא מעשיהם של בני עלי: בניו של הכוהן הגדול במשכן שילה, אשר שמרו את משמרת הקודש אך עשו נבלות גדולות, הן כאשר חטאו ב'חטא המזלג' והן כאשר התעללו בנשים הצובאות פתח אוהל מועד.9 דוגמה שנייה היא הניצול לרעה שבו חטאו הכוהנים בימי הושע, וכדבריו: "חטאת עמי יאכֵלו ואל עֲוֹנָם ישאו נפשו" (הושע ד, ח). רד"ק על אתר מסביר כי הכוהנים ציפו שאנשים יחטאו ויביאו קרבן, כדי שהם, הכוהנים, יאכלו מבשר הזבח וכלשונו: "…אל עון העם ישאו הכהנים כל אחד נפשו, אומרים: מתי יחטאו ויביאו חטאת ואשם ונאכלם" (פירוש רד"ק, שם). הנה כי כן: הסמכות הדתית עלולה להתדרדר לתהומות ולנצל את כוחה עבור מטרות פגומות.

ג. התמודדות עם סכנת הכוח

כיצד אפוא מתמודדים עם סכנות הכוח ומאידך גיסא לא פוגעים בו כך שיוכל לשמש למטרות שלשמן נוצר? פרשת המלך (דברים יז, יד–כ) מלמדת כי ההתמודדות עם הסכנות האתיות הנובעות מכוח צריכה להיעשות בשתי דרכים: על ידי עשייה – כתיבת ספר תורה, שמשמעה שינון מתמיד של החובות ושל הזהירות מסכנת שכרון הכוח; ועל ידי אי-עשייה – האיסור להרבות נשים, כסף וסוסים, אשר מגביל את מימושו המלא של הכוח הנתון ביד המלך ואינו מאפשר לו לגלוש במדרון החלקלק.

ואכן, התמודדות כפולה מעין זו אנו מוצאים בקרב רבים מחכמי ישראל שהיו מודעים לסכנת שכרון הכוח, ונזהרו מגלישה במִדרונו החלקלק.

  1. זהירות מלפסוע "על ראשי עם קודש". אחת הדוגמאות לזהירות מעוצמתה של הרבנות היא המאמץ שלא להטריח את הציבור ושלא להתגאות עליו, וכלשון התלמוד (סוטה לא, א):

"שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להן: מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא, ולא פסעתי על ראשי עם קודש…".

רש"י (שם) מסביר מהי המציאות שעליה נאמרו דברי ר' אלעזר:

"שהיו יושבים התלמידין בבית המדרש על גבי קרקע והמהלך ביניהם כשהן יושבין ונכנס לישב במקומו מרחיב פסיעותיו בעל כרחו והוא לשון מפסע ונראה כמפסע על ראשיהם לפיכך צריך להקדים או ישב לו מבחוץ".

  1. דברי מוסר פנימיים. דרך התמודדות נוספת היא אמירתם של דברי מוסר פנימיים, כתיאורו של התלמוד (סנהדרין ז, ב):

"מר זוטרא חסידא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא, אמר הכי [כאשר היו נושאים אותו בשבת שחלה בחג, אמר כך]: 'כי לא לעולם חֹסֶן ואם נזר לדור ודור' (משלי כז, כד)".

מר זוטרא היה מודע אפוא לסכנת ההתגאות שהיה עלול לה, ונלחם כנגדה על ידי דברי מוסר פנימיים.

  1. הימנעות מלהתכבד בשם התורה. בנוסף, לימדו חז"ל כי אל לו לאדם להשתמש בכתרה של תורה כדי שיכבדוהו, וכלשון התלמוד (נדרים סב, א):

"רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וקל וחומר: ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול – נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה – על אחת כמה וכמה".

להדרכה זו יש כבר משמעות הלכתית, ונדון בה בהמשך השיעור. דברים אלו מתאימים גם לאמור במשנה במסכת אבות (א, יג): "ודאשתמש בתגא חלף [והמשתמש בכתר התורה, חולף ומת]".

  1. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. אנו מוצאים בדברי חז"ל את הדרישה שאדם לא ידרוש מזולתו את מה שהוא אינו עושה בעצמו, וכך מובא בתלמוד (בבא בתרא ס, א–ב):
>>> עוד בצהר לאתיקה:  האתיקה של המחלוקת (1) - מבוא

"ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים, אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה; אתא לקמיה דר' ינאי, א"ל: זיל האידנא ותא למחר. בליליא שדר קצייה לההוא דידיה. למחר אתא לקמיה, א"ל: זיל קוץ. א"ל: הא מר נמי אית ליה! א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? מעיקרא סבר: ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה. ולימא ליה: זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי! משום דריש לקיש, דאמר: 'התקוששו וקושו' (צפניה ב, א) – קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.

[לר' ינאי היה אילן שנטה לרשות הרבים. היה אדם מסוים שהיה לו גם אילן הנוטה לרשות הרשות הרבים, ובני רשות הרבים ביקשו שיקצוץ אותו. בא אותו אדם לפני ר' ינאי. אמר לו ר' ינאי: לך עכשיו ובוא מחר. בלילה שלח ר' ינאי וקצץ את האילן שלו. למחרת בא אותו האיש. אמר לו ר' ינאי: לך קצוֹץ את אילנך. אמר לו אותו האיש: והרי גם לך יש! אמר לו ר' ינאי: לך ראה – אם שלי קצוּץ, קצוֹץ את שלך; ואם אינו קצוּץ, אל תקצוץ. מה חשב ר' ינאי בהתחלה ומה חשב בסוף? בתחילה חשב: נוח להם לבני רשות הרבים שיושבים בצל העץ. כאשר ראה שהם מבקשים לקצוץ את האילן, שלח וקצצו. ומדוע לא אמר לאותו האיש: לך קצוֹץ את שלך ואחר כך אקצוץ את שלי! משום דברי ריש לקיש שאמר: 'התקוששו וקושו' – קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים]".

דרישה זו, שכבר נזכרה לעיל, מלמדת על חובתו של רב לקיים קודם בעצמו את מה שהוא דורש מקהל עדתו. יש לציין כי דרישה זו מעלה תמיהות על הנהגות של אדמורי"ם שונים, השונות מהאופן שבו הם מדריכים את קהילתם.

סקרנו עד כה דוגמאות אחדות למקורות העוסקים בכוח המצוי ביד חכמים ובשאלות האתיות שהוא מעורר. למעשה, חלק נכבד ממסכת אבות עוסק בהדרכות אתיות לרבנים, אשר להן חשיבות מרובה בהתמודדותו של הרב עם משמעויותיו השונות של כוחו. אכן, השאלה העיקרית העומדת לדיון היא מה טיבן של ההדרכות האתיות בשעה שהן מתנגשות עם עניינים הלכתיים שונים. בכך נעסוק בשיעור הבא.

לפרק הבא בקורס אתיקה רבנית – אופן ההנהגה הראוי

בחזרה לכל הקורסים
בחזרה לעמוד הראשי

הערות שוליים

  1. רובו של קורס זה הופיע במאמר 'יסודות האתיקה הרבנית', פיתוחי חותם ד (תשס"ט). לנושא בכללו ולסוגיות רחבות יותר הקשורות באתיקה רבנית התייחסתי במאמרי 'אתיקה רבנית', בתוך: ידידיה צ' שטרן ושוקי פרידמן (עורכים), רבנות: האתגר, ירושלים תשע"א, כרך א, עמ' 347–434. 
  2. ראה פירוש הרמב"ן לתורה, שמות כ, יא.
  3. ראה קידושין ל, ב.
  4. ראה לדוגמה שולחן ערוך, יורה דעה, רמב.
  5. כדרשת חז"ל (משנה, סנהדרין ב, ה): "שום תשים עליך מלך - שתהיה אימתו עליך".
  6. ראה סנהדרין קי, א.
  7. ראה לדוגמה שולחן ערוך, יורה דעה, רמב.
  8. פירוש רש"י על התורה (דברים יז, יא) על פי הספרי (דברים, פסקה קנד) וראה ירושלמי, הוריות א, א.
  9. ראה שמ"א ב, יב–לו.


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד

שירותי צהר
.