בית » קורסים באתיקה יהודית » הסכמה מדעת (3) – תרומת היהדות להגדרת 'מדעת'

הסכמה מדעת (3) – תרומת היהדות להגדרת 'מדעת'

מאת הרב יובל שרלו

תקציר

בשיעורים הקודמים (משמעות המונח 'הסכמה מדעת'; ההסכמה בהלכה ובאתיקה היהודית) למדנו על טיבה של ההסכמה ועל מקומה ההכרחי במכלול שיקולים האתיים. ברם, להסכמה יש ערך אתי רק אם היא נעשית מדעת. בשיעור זה נדון בתנאים הנדרשים להגדרת 'דעת' זו ונעמוד על תרומתה של האתיקה היהודית להגדרת המונח.

א. המידע

כדי שאדם יוכל להסכים לפעולות שונות וכדי שהסכמתו תהיה ברת-תוקף מן ההכרח שהמידע הרלבנטי יהיה פרוּשׂ לפניו – הן כאשר מדובר בעניינים רפואיים, הן כאשר מדובר בעניינים אחרים. עוד יש לציין כי הגדרת המידע בהקשר זה כוללת את העובדות הרלבנטיות ואת משקלן המדויק של עובדות אלו.

דרישה מעין זו מצויה בהקשרים הלכתיים רבים, שהעיקרי והיסודי שבהם לענייננו הוא דיני נדרים המלמדים לדוגמה כי נדרי שגגות – כלומר נדרים שהתבצעו לאור תמונת עולם שגויה – אינם חלים כלל. הגדרתה המדויקת של אותה שגיאה דורשת לימוד מעמיק ואינה מענייננו כאן, אך נדגים זאת מעט באמצעות דברי הרמב"ם לגבי שבועות שנעשו בשגגה (משנה תורה הלכות שגגות, ג, ה):

"שבועה של שגגות כיצד? אם שבועת העדות או הפקדון היא כגון ששגג בפקדון ובעדות שהוא פטור מכלום כמו שבארנו. ואם שבועת שוא היא כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל או שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל או שלא תהנה אשתו לו מפני שגנבה כיסו או שהכתה את בנו ונודע שלא גנבה ושלא הכתה וכן כל כיוצא בזה".

המעיין בדברי הרמב"ם ימצא אפשרויות שונות לקריאת מציאות שגויה: לעיתים מדובר באי-ידיעת החוק ("תפילין מצווה"); ולעיתים מדובר בשכחת פעולות שנעשו ("ונזכר שאכל").

אפשרות אחרת היא זיהוי לא נכון של המציאות, וכך מתאר אותה הרמב"ם (שם הלכות נדרים ח, ג):1

"אבל הנודר או הנשבע שאיני נושא פלונית הכעורה ונמצאת נאה שחורה ונמצאת לבנה קצרה ונמצאת ארוכה קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הרי זה מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר שהרי הסבה שבגללה נדר לא היתה מצויה וטעות היה".

דוגמה נוספת ורבת משמעות מופיעה בתלמוד (שבועות כו, א):

אמר מר: האדם בשבועה – פרט לאנוס.

היכי דמי? כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו. אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי? אמר ליה: לבך אנסך! [כיצד הוא הדבר? כפי שמצאנו אצל רב כהנא ורב אסי, שכאשר יצאו מלפני רב, היו נשבעים: זה אמר 'שבועה שכך אמר רב', וזה אמר 'שבועה שכך אמר רב'. כאשר באו לפני רב, אמר כאחד מהם. אמר השני לרב: האם נשבעתי בשקר? אמר לו רב: לבך אנסך].

כלל המקורות הללו מלמדים אותנו כי תנאי הכרחי להגדרת הסכמה כ'הסכמה מדעת' היא היכרות מלאה ושלמה עם תמונת המצב.

מאידך, כאשר בפני מבקש ההסכמה מוצגת תמונה חסרה, מציג המידע עובר למעשה על הציווי "ולפני עוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד). בעניין זה אנו נפגשים למעשה עם תרומתה הייחודית של האתיקה היהודית; ההלכה אוסרת להציג מידע שגוי או חסר בפני מקבל ההכרעה וזהו גיבוי אתי נוסף לדרישת ה'דעת' המלאה.

שאלת היקף הדעת הנדרש מורכבת מאוד: נוח לטעון כי המסכים צריך לדעת הכול; אך, לא זו בלבד שאין אפשרות לעמוד בכך, אלא שייתכן כי ריבוי המידע יגרום למכריע שלא לפגוש במידע החשוב ואדרבה לאבד את דרכו בתוך סבך המידע שמונח לפניו.

ב. יכולת קבלת ההכרעות

אין מערכת משפט בעולם שאינה מגדירה מיהו אדם המסוגל לקבל הכרעות תקפות והחלטותיו של מי אינן נחשבות כברות-תוקף. בהלכה, לדוגמה, אנו מכירים את הצירוף 'חירש, שוטה וקטן' המציין בני אדם פסולי דין שאינם יכולים לקבל הכרעות מדעת; ומובן שיש לדון גם מי מסוגל לקבל הכרעות במקומם ומה מעמדה של אפוטרופסות בהקשר זה.2

ברם, השאלה המרתקת יותר היא שאלת מעמדם של מצבים נפשיים שונים שבהם האדם אינו מצוי ב'דעת' שלמה (אף שהוא אינו פסול דין), כגון כאשר הוא מקבל הכרעות תחת לחץ וללא כוונה אמיתית. מחד, מכירה ההלכה בהכרעות שנעשו מדעת גם אם מתוך לחץ;3 ומאידך, ישנם מצבים שבהם הכרעה שהתקבלה תחת לחץ אינה תקפה.4

ג. ביטוי ה'דעת' כראוי

אין אדם יודע מה שבלב חברו, ולכן אין בידינו כלים ברי תוקף לבחינת 'דעתו' האמיתית של הזולת. ואכן, בהלכה ישנם שני כללים סותרים: מחד, קובע התלמוד כי "דברים שבלב אינם דברים" (קידושין מט, ב); ומאידך, בהקשרים שונים מופיעה הדרישה "עד שיהיו פיו ולבו שווים" (פסחים סג, א ועוד). מתיחת קו הגבול המדויק רחבה ואין כאן המקום לדון בה; לעניינו נוכל לקבוע כי בכל מקרה עלינו להבחין מהו הדין כאשר אנו מעריכים כי הדעת האמיתית של האדם שונה והוא מבטא עמדה השונה מעמדתו האמיתית.

 

 

לשיעור הקודם בקורס הסכמה מדעת
בחזרה לכל הקורסים

בחזרה לאתיקה רפואית
בחזרה לעמוד הראשי

 

הערות שוליים

  1. יש לציין כי הראב"ד (שם) חולק על דברי הרמב"ם.
  2. לגבי קטנים, מרובים הם המקורות, ראה לדוגמה אצל נחום רקובר, 'זכויות הילד', סדנאות במשפט העברי, http://www.mishpativri.org.il/researches/mekorotzchuyothayeled.htm. לעומת זאת, לגבי שאר פסולי דין התמונה מורכבת יותר והעיסוק מועט יחסית.
  3. ראה בבא בתרא מז, ב ואילך בעניין מכר וכפיית גט.
  4. שם מח, ב שוללת הגמרא את תוקף הקידושין שנעשו בכפייה. הראשונים בסוגייה (ראה למשל תוספות שם מח, א ד"ה אילימא) אומרים שלמתנה שניתנה בכפייה ובאופן דומה גם למחילה (רמב"ם הלכות מכירה י, ג) בכפייה אין תוקף.


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד

שירותי צהר
.