בית » קורסים באתיקה יהודית » הסכמה מדעת (1) – משמעות המונח וחשיבותו

הסכמה מדעת (1) – משמעות המונח וחשיבותו

מאת הרב יובל שרלו
משה לוי, wikipedia

תקציר

בקורס זה לא נעסוק בדיון ספציפי בסוגיה אתית, אלא נרחיב על אודות מונחים אתיים יסודיים המצויים לעיתים קרובות בפתרונות אתיים. דומה כי המונח היסודי ביותר לצורך התמודדות עם דילמות אתיות הוא ה'הסכמה מדעת' ולפיכך נדון בו תחילה.

השיעור הנוכחי יעסוק באופן כללי במושג הסכמה מדעת על שני מרכיביו- מרכיב ההסכמה ומרכיב הדעת.

א. מהי 'הסכמה מדעת'?

המונח 'הסכמה מדעת' מורכב למעשה משתי מילים הפונות לכיוונים שונים. 'הסכמה' היא מונח מרחיב, אשר קובע כי בעזרת הסכמה ניתן להתמודד עם בעיות אתיות בנושאים שונים. 'מדעת' היא מונח מצמצם, הקובע כי הסכמה תקפה רק אם ניתנה מדעת, ואילו כאשר ההסכמה ניתנה שלא מדעת – אין לה כל תוקף. לפיכך, ננתח את שני מרכיבי הביטוי בנפרד.

ב. 'הסכמה'

הסכמה מתארת את הבעת רצונו החופשי של האדם למעשה מסוים, והיא מניחה כי תנאי הכרחי לעשייה פעילה כלפי הזולת הוא הסכמתו כי פעולה זו אכן תתרחש. בתפיסה המקובלת, רצונו החופשי של האדם ובחירתו החופשית הם מעין עקרונות-על שיש להימנע מפגיעה בהם. לפיכך, אסור לרופא לבצע טיפולים שונים בגופו של חולה ללא קבלת הסכמתו, ואל לו לקבל הכרעות שונות מתוקף סמכותו כרופא. הוא הדין בנוגע להקשרים אחרים, כגון יחסי מסחר: אסור לאדם למכור לחברו חפץ במחיר מופקע, אלא אם הקונה מסכים ויודע את העובדות לאשורן ורק אז אין בכך משום הונאה.

הצורך בהסכמה מבוסס על ההכרה באוטונומיה של האדם על גופו, רכושו וכל כיוצא בזה, ועל התפיסה כי רק האדם הוא אשר רשאי להכריע מה יבוצע בגופו וברכושו, ואין איש או גוף אשר מוסמכים להכריע במקומו. מדובר אפוא בעמדת יסוד פילוסופית המעמידה במרכז עולמה את האדם והאוטונומיה האישית שלו, ולכן קובעת שרק לו מותר לקבל הכרעות בנוגע לעצמו. מובן כי לעיקרון זה ישנם גבולות רבים, שכן לא כל בני האדם מסוגלים להביע את הסכמתם – גם למעשים שלוּ היו מסוגלים, היו נותנים להם את הסכמתם; ויתרה מזאת, לעיתים התביעה להסכמה עלולה לסכן את שלום הציבור – כגון כאשר ישנו אדם החולה במחלה מידבקת מסוכנת, ולשם הצלת הזולת נדרש לבצע פעולות בניגוד להסכמתו. אולם העיקרון כשלעצמו מקובל כעקרון-על בהקשרים אתיים מגוונים.

נדגיש כי אף שהצורך בהסכמה מוזכר בדרך כלל בהקשרים רפואיים, הוא אינו נוגע רק להם. כפי שכבר ציינו, גם בעניינים הקשורים למקח וממכר צף ועולה הצורך בהסכמה ובידיעה של הקונה על אודות פרטים שונים הנוגעים לעסקה, והוא הדין גם להקשרים חינוכיים, כגון הסכמתם של הורים ליציאת ילדיהם לטיול בית-ספרי, או הסכמתם ללימודי יהדות בבית ספר חילוני.

עמדתה של ההלכה בשאלת ההסכמה מורכבת למדי ואינה מקבילה במלואה לעמדה המקובלת כיום. כפי שציינו, ביסודה של הדרישה להסכמה מונחת ההכרה באוטונומיה המוחלטת של האדם על עצמו, אולם ההלכה אינה מכירה לחלוטין באוטונומיה זו. אכן, כאשר מדובר ביחסים שבין אדם לחברו, מכירה ההלכה באוטונומיה הבלעדית של האדם, ברם האדם מצוי גם במערכת יחסים אחרת, זו שבינה ובין א-לוהיו, ולגביה שונים הם פני הדברים.

במסגרת מערכת יחסים זו קובעת ההלכה כי בעלותו של אדם על גופו אינה בלעדית, שכן ריבונו של עולם שותף אף הוא בגוף האדם, ועל כן האדם אינו רשאי לעשות בגופו ככול שיעלה על רוחו. בהקשר זה יש לציין את דיוניהם של הפוסקים בשאלה האם מותר לאדם לסרב לטיפול רפואי, ואם כן, האם על הצוות הרפואי להניח לו או שמא יש חובה לטפל בחולה גם בניגוד לרצונו. בשאלה זו נעסוק בשיעור בפני עצמו.

אי-ההכרה באוטונומיה המוחלטת של האדם מופיעה בהקשרים הלכתיים רבים. דוגמה לכך היא חובתו של העבד העברי להשתחרר ביובל וחוסר היכולת שלו להמשיך להיות נתון תחת אדוניו, כלשון התורה (ויקרא כה, מב): "כי עבדַי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא יִמָּכרוּ ממכרת עָבד". אם כן, על אף הסכמתו של העבד להמשיך ולהשתעבד, הוא אינו רשאי לעשות זאת, שכן עבדותו (הנצחית) לבשר ודם מנוגדת לעבדותו לקב"ה. איסור זה אינו נגזרת של 'זכויות אדם' או 'צלם הא-לוהים' שטבוע באדם, כי אם פועל יוצא מבעלותו של הקב"ה על האדם.

ג. 'מדעת'

חלקו השני של המונח 'הסכמה מדעת' מורה כי אין די בהסכמתו של האדם כדי להעיד שהוא מעונין במעשה מסוים באמת ובתמים. במצבים שונים, האדם עשוי להסכים לפעולות הנוגעות לגופו או לרכושו, אך הסכמה זו לא תנבע מרצונו החופשי ותושפע מאילוצים שונים.

הבה נדגים כמה מצבים שכיחים שבהם הסכמת האדם עלולה להיות פגומה משום שהתבצעה שלא מדעת.

  1.  הסכמתו של אדם שהנו 'פסול דין', קטין, קשיש וכדו' עשויה להיות בעייתית. בהקשרים כאלו, אף שהאדם מביע הסכמה, אין לו את שיקול הדעת הנדרש כדי שזו תהיה ברת-תוקף. אחדים ממקרים אלו מוגדרים בחוק ('פסול דין' לדוגמה), ואחרים אינם מוגדרים בחוק (לדוגמה, חתימתו של אדם על 'הסכמה מדעת' המנוסחת בשפה מסוימת שהוא אינו שולט בה לפרטיה).
  2. הסכמתו של אדם ששיקול דעתו לקוי באופן רגעי, כגון כאשר ההסכמה ניתנת לאחר תאונת דרכים או אירוע חירום אחר.
  3. הסכמתו של אדם החושש כי אם לא ייתן את הסכמתו, הוא עשוי להינזק מכך – כגון שהוא חושש שהטיפול הרפואי שיקבל יהיה לקוי, או שמא אי-ההסכמה תסבך אותו עם השלטונות.
  4. הסכמתו של אדם שנעשית על בסיס מידע לקוי או לא-רלבנטי. לעיתים, אדם מוצף במידע רב שחלק נכבד ממנו אינו רלבנטי להחלטתו (כגון חוות דעת של רופא המציפה את המטופל במידע אינסופי שאינו מאפשר לו לברור את העיקר). במקרים כאלו, דווקא עודף המידע בעוכרי האדם, ובפועל ההסכמה אינה מתבצעת 'מדעת'.
  5. הסכמתו של אדם שנעשית בעקבות לחץ משפחתי, פיתוי כספי וכל כיוצא בזה.

במקורות היהדות אנו מוצאים תרומה נכבדת לסוגיית הדעת שמכוחה צריכה להינתן ההסכמה, כאשר לתרומה זו שני פנים. הפן הראשון הוא זה הקשור בציווי "ולפני עִוֵר לא תתן מכשֹל" (ויקרא יט, יד), אשר נתבאר על ידי חכמים במובן רחב יותר מאשר הכשלת עיוור בדרך, וכולל גם מתן עצה שאינה הוגנת.1  כפי שראינו ונראה בהרחבה בכל עיסוקנו באתיקה יהודית, הכללים האתיים אינם רק שפה של זכויות והם כוללים בתוכם ממד משמעותי של חובות. בהקשר שלנו, חובה אתית מוטלת גם על מציע ההסכמה והיא דורשת ממנו לפרוש ביושר ובכנות את כל הצדדים הרלבנטיים להסכמתו של האדם, כאשר אם הוא אינו עושה זאת – הרי הוא כמכשיל עיוור בדרך.

הפן השני שאותו תורמת היהדות לעניין שלנו הוא היחס בין עולמו הפנימי של האדם לזה החיצוני. סוגיות הלכתיות שונות דנות בהתחייבויות שנעשו מן השפה ולחוץ. בין סוגיות אלו יש למנות את סוגיית 'דברים שבלב אינם דברים'2 אשר לפיה פעולות שהאדם עושה מקבלות תוקף משפטי מוחלט אף שכוונתו הייתה להתנות את תחולת הפעולה למצבים מסוימים; את סוגית 'תליוהו וזבין'3 העוסקת בתוקפם של מקח וקידושין הנעשים בשל איום ומוכנה להכשירם בתנאים מסוימים; ומאידך את סוגיות נדרי שגגה4 ונדרי אונסים אשר שוללות את תוקפם של נדרים כאלו.5 ממקורות היהדות אפשר אפוא לדלות התייחסות מורכבת לדעת הנצרכת בעת הסכמה.

בשיעור הבא נדון בהרחבה על אודות שאלת ההסכמה עצמה.

 

 

לשיעור הבא בקורס הסכמה מדעת
בחזרה לכל הקורסים

בחזרה לאתיקה רפואית
בחזרה לעמוד הראשי

 

הערות שוליים

  1. ראה: ספרא, קדושים, פרשה ב; משנה תורה הלכות רוצח יב, יד.
  2. ראה קידושין מט, ב – נ, א ומקומות נוספים.
  3. ראה בבא בתרא מז, ב – מט, א.
  4. ראה: נדרים כה, ב; שו"ע יו"ד, רלב, א; שם, ו; שם, רלט, טז.
  5. ראה: נדרים כז, ב; כח, א; שו"ע יו"ד, רלב, יד.


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד

שירותי צהר
.