בית » קורסים באתיקה יהודית » אתיקה תקשורתית » אתיקה תקשורתית (4) – קווי המתאר להכרעה בשאלת פרסום שם חשוד

אתיקה תקשורתית (4) – קווי המתאר להכרעה בשאלת פרסום שם חשוד

מאת הרב יובל שרלו

תקציר

בשיעור זה נדון באופן ממוקד בדבר פרסום שמו של חשוד. בשיעור הקודם ראינו כי קודם הדיון בצדדיה של שאלה זו, נדרש איש התקשורת לעצב את דמותו הרוחנית והמוסרית בהתאם לעקרונותיה של האתיקה היהודית: מצווה, נורמה וכוונה. עוד ציינּו בפרק הקודם כי דיונים אתיים מסוג זה, ולמעשה גם דיונים הלכתיים דומים, נוטים שלא להסתיים בהכרעה חד-משמעית ומוחלטת, הנכונה בכל מצב ובכל זמן. אף על פי כן, ניתן לשרטט קווי מִתאר הלכתיים ואתיים להכרעה בעניין זה.

א. נקודת המוצא

אחד היסודות המהותיים של דיני ממונות הוא הקביעה מיהו התובע ומיהו הנתבע. כלל גדול לימדונו חכמים בנוגע לסדרי הדין כאשר קבעו כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (בבא קמא מו, א). כלל זה אינו רלבנטי רק לדיינים והוא משמש כיסוד גדול בדיון על אודות מצבי ספק. דרך משל, כשמתייצב אדם בפני בית הדין כאשר ידו אוחזת בחולצה שאדם אחר לובש כעת, והוא טוען כי חולצה זו נגזלה ממנו על ידי לובש החולצה – לפנינו מצב ספק ונדרש לקיים דיון. תיאורטית, ישנן לפחות שלוש אפשרויות בסיסיות: ייתכן כי לובש החולצה אכן גנב אותה והצדק עם אוחז החולצה (ואפשר שלובש החולצה שכר או שאל אותה, ועדיין הצדק עם אוחז החולצה); ייתכן כי ההפך הוא נכון ודווקא אוחז החולצה טוען טענה שקרית; וייתכן גם ששניהם אינם צודקים – אם משום שהחולצה שייכת לשניהם והם מנסים לרמות איש את רעהו, ואם משום ששניהם טועים וסוברים כי החולצה שייכת לכל אחד מהם (כגון שהם מצאוה יחד, אך כל אחד סבור שהוא קדם לחברו). זהו דיון שבו נאלץ הדיין להכריע בשאלה עובדתית ופעולתו הראשונה היא לקבוע על מי מוטלת חובת הבאת הראיה. במקרה המתואר יכריע הדיין כי התובע הוא אוחז החולצה ואילו הנתבע הוא לובש החולצה; וזאת מתוך הנחה כי לבישת חולצה מעידה על כך שהיא שייכת ללובש, יותר מאשר האחיזה בה. ברור כי אין בקביעת נקודת המוצא כדי להכריע שהאוחז משקר והחולצה שייכת ללובש – כאמור, ייתכן שהלובש גזל אותה, שאל אותה או שכר אותה – וכל שהדיין עושה הוא לקבוע את סדרי הדיון. אכן, קביעה זו מעמידה את התובע בעמדה נחותה כיוון שעול הבאת הראיות מוטל עליו – אך אין היא מכריעה דבר.
דברים אלו נכונים גם לגבי הדיון האתי. כאשר מצויים לפנינו קטבים שונים שבכל אחד מצויה נקודת אמת מהותית, ראשיתו של הדיון היא הגדרת נקודת המוצא. בענייננו, ראוי להגדיר האם נקודת המוצא היא שיש לפרסם הכול, זולת מה שיש בו פגיעה חמורה מדי, או שמא להפך: נקודת המוצא היא שאין לפרסם דבר ורק כאשר ישנו צורך משמעותי (שהוא עצמו זקוק להגדרה) – הפרסום מותר. ברור שהמסקנות המעשיות של כל נקודת מוצא שונות לחלוטין.
קשה מאוד לקבוע מהי עמדת התורה בשאלה זו. במבט ראשון נראה ללא כל ספק כי איסורי לשון הרע והלבנת פנים הם נקודת המוצא, ולכן אין לפרסם דבר רע על פלוני אלא בנסיבות שבהן ההלכה מתירה זאת. כך בנוי גם הספר חפץ חיים: הספר כולל חלק על הלכות לשון הרע וחלק על הלכות רכילות ובשני החלקים כל הפרקים למעט האחרון עוסקים בפרטי האיסור (לשון הרע בחלק הראשון ורכילות בחלק השני) ורק הפרק האחרון דן באורחות היתר, כאשר העצם העובדה שאין אלו אלא דרכי היתר מורה כי נקודת המוצא היא האיסור.
ברם, קביעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, החפץ חיים לא עסק בכל דיני לשון הרע ואת ספרו המופלא כתב לגבי האדם היחיד, ואילו כאן אנו עוסקים בחברה ובדרכה. לא זו בלבד אלא שהחפץ חיים מיעט מאוד לעסוק בהיבטים שציינּו לעיל: חובת ביעור הרע מהחברה, ויכולתה של החברה להתמודד עם העוולות שבתוכה; ועל כן, קשה לראות בדרך שבה הלך פתרון מוחלט לבעיה.
אף על פי כן, נראה כי זו אכן עמדת האתיקה היהודית. האתיקה היהודית אינה מכירה ב'זכות הציבור לדעת'; אלא בזכותו של האדם לשם טוב, בחובת הציבור לשמור על שם טוב זה (ולכן אוסרת לדבר לשון הרע על הזולת) וב'חובת הציבור לדעת' את הדברים שעשויים לסייע לו בתיקון דמותו – ויש לכך השלכות נרחבות. למעשה, נושאת כאן והיהדות בשורה מרשימה למדי בכל הנוגע לאתיקה תקשורתית, ודוגל בעמדה המנוגדת מאוד לזו המקובלת כיום בכלי התקשורת.

ב. הסיבות שבעטיין מותר לפרסם את שמו של חשוד (משלב מסוים)

נשוב לספר חפץ חיים אשר דן כאמור בעולמו הפרטי של האדם. התבוננות מעמיקה בשער העשירי (של חלקו הראשון של הספר) מלמדת כי במגוון רחב יחסית של הקשרים מותר לומר דברים שאסורים בדרך כלל. בראש ובראשונה מדובר בהקשרים שבהם אמירת אותם דברים עשויה לסייע בביעור הרע, בהגנת החלש מפני החזק, במניעת מכשול מאדם ובכיוצא באלו; אולם בין ההיתרים אנו מוצאים גם כאלו מפתיעים– כגון ההיתר לאדם 'לשפוך' את ליבו בפני רעהו (שהוזכר בשיעור הקודם) גם כאשר מדובר בדיבורים אסורים.
המונח 'תועלת' אינו מצומצם אפוא למקרים שבהם אותה תועלת היא תוצאה ישירה של הדיבור. מובן כי דברים אלה פותחים פתח רחב לדיון במישור הפרטי; אולם משמעותם החשובה מתבלטת בייחוד כאשר אנו מעתיקים את דיני האדם הפרטי לשדה הציבורי-לאומי. דומה כי בשדה החברתי-ציבורי עלינו להגדיר 'צורך' באופן רחב יותר, שאינו דווקא ישיר; ולהתיר פרסום שמו של חשוד גם כאשר מדובר בתופעות בעלות משמעות רחבה ועשויות להשפיע על אורחות החברה (כגון התפשטות השחיתות, רמתם של מפקדי צה"ל וכו') ולא רק כשהמטרה היא להזהיר את הציבור מפני החשוד. המונח 'צורך' עשוי אפוא לפתוח שער של ממש בפני אמצעי התקשורת.
יתרה מזאת, פרסום שמו של חשוד אינו נעשה רק לשם אזהרת הציבור או לשם 'צורך', ישיר או עקיף, ויש לו גם משמעות הרתעתית. מקורות רבים מלמדים כי היבט מהותי ועיקרי של ההרתעה הוא הבושה, וכך אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו לפני מותו: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח, ב). ישנה אם כן חשיבות רבה לעצם העובדה שכל אדם יודע כי אילו יחטא, יפורסם שמו; ועובדה זו עשויה לשמש בלם של ממש בפני מעשי עוולה.
בשורה התחתונה נראה לכאורה כי האתיקה היהודית זהה לאתיקה הכללית בנוגע לפרסום שמו של חשוד, וההבדל ביניהן מתמצה בהנמקה: בעולם הכללי ינמקו את הפרסום בשם עקרון 'זכות הציבור לדעת'; ואילו האתיקה היהודית מדברת על 'צורך'. ברם, זוהי תמונה שגויה, ושלוש סיבות לדבר.
ראשית, כפי שראינו בשיעור הקודם ובפתיחה לשיעור זה, איש התקשורת נתבע להיות אדם בעל תכונות מוסריות. האתיקה היהודית פונה אפוא לבני אדם שיש להם מחויבות כלפי שמיים ואשר נתבעים שלא לחרוג מהחתירה לאמת. הדיון האתי העקרוני נעשה אפוא על בסיס ההנחה שאין מצויים גורמים המבקשים 'לנצל' את ההלכה ולהיכנס בפִרצות דחוקות – אלא באנשי אמת המבקשים את הדרכתה של תורת אמת.
שנית, גם לאור הבחנתנו לעיל, עדיין ישנו מרחב גדול שבו אוסרת האתיקה היהודית לפרסם את שמו של חשוד, ואילו האתיקה הכללית מתירה זאת. גם אם נרחיב את הגדרתו של המונח 'צורך', הרי שהיא מתייחסת רק לצרכים ממשיים ואינה עוסקת בשיקולים ערטילאיים ובנימוקים שאין ממין העניין.
בנוסף, גם אם ההבדל המעשי בין השיטות אינו כה גדול, יש משמעות עמוקה מאוד להנמקה השונה – ואבחנה זו נכונה לכל דיון אתי. ההנמקה משפיעה על סוגיות אחרות, וכך לדוגמה תקשורת המתרגלת לעקרון 'זכות הציבור לדעת' הופכת אטומה למצוקותיו של היחיד, בהקשרים אחרים ורחבים יותר מאשר שאלת פרסום שמו של חשוד. כך גם להפך: ההתרגלות למינוח 'לשון הרע' במשמעותו ההלכתית (ולא החוקית וכדלעיל) ו'הלבנת פנים' משפיעה על אופן הכרעתה של האתיקה התקשורתית בסוגיות רבות ומגוונות.

ג. צורת הפרסום וזמן הפרסום

היבט חשוב של הפרסום בעת ה'צורך' הוא אופן הפרסום; ואכן, חלק נכבד מדברי החפץ חיים לגבי היתר אמירת לשון הרע בעת הצורך עוסק בדרך שבה יש לעשות זאת. בהקשר זה מוטלת חובות חד-משמעיות על כלי התקשורת: החובה לומר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת; החובה שלא לטשטש בין עובדות לפרשנות; החובה להיות ענייניים ולא להסית; והחובה להיצמד למטרה העקרונית.
יש להדגיש כי אין כוונת הדברים שלכלי תקשורת מותר לעסוק אך ורק בעובדות מוכחות. לסיוג זה שתי סיבות: ראשית, לא ניתן להגדיר מהי 'עובדת מוכחת', שכן אפילו הרשעה בבית משפט נתפסת בעיני חלק מהפוסקים כעובדה לא מוכחת בשל דיני הראיות במשפט הישראלי השונים מאלו של המשפט העברי; שנית, עיקר תפקידה של התקשורת בתחום זה נוגע למצבי ספק ואי-בהירות (ובכך עוסק גם המקור לדינים אלו, מעשה גדליה בן אחיקם1) ולא רק למצבים ודאיים או למקרים של הרשעה מוחלטת. בהקשרים מסופקים, החובה המוטלת על המפרסם היא להדגיש כי מדובר בספק ובחשד ולא בעובדה מוכחת וודאית.
היבט חשוב נוסף הוא שאלת התזמון, כלומר השאלה מאיזה שלב מותר לפרסם את שמו של חשוד. אחד התנאים שמציב החפץ חיים לפרסום לצורך (במישור הפרטי) הוא: "שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר כך שהדבר אמת" (חפץ חיים הלכות לשון הרע, כלל י, סעיף ב). מדבריו ניתן ללמוד כי בדרך כלל שלב החשדות, או החקירה הראשונית במשטרה, אינו השלב שבו מותר לפרסם את שמו של חשוד.2 איני יודע לקבוע בדיוק מהו השלב הראוי – האם משעת הפיכת החקירה לחקירה באזהרה או מעת ההבאה בפני שופט? – אולם ודאי שהפרסום אסור קודם לכן. כל זה, כמובן, רק אם ישנה חשיבות לפרסום השם.
נסכם את תרומתה של האתיקה היהודית לשאלת פרסום שמו של חשוד ואת התנאים שבהם היא מתירה זאת:

  1. חובה שמניעיו של המפרסם יהיו טהורים.
  2. שמו הטוב של החשוד וכבודו הם נקודת מוצא, וכדי להתיר את הפרסום נדרשות סיבות משמעותיות. זוהי עמדתה של האתיקה היהודית השונה באופן קיצוני מן המקובל כיום בעולם התקשורת.
  3. הפרסום מותר רק כשיש בו צורך; אם כי הגדרתו של 'צורך' זה עשויה להיות רחבה.
  4. פרסום צריך להיעשות באופן ראוי ולעמוד בקריטריונים מחמירים בתחום האמת.

 

לשיעור הקודם בקורס אתיקה תקשורתית
לשיעור הבא בקורס אתיקה תקשורתית
בחזרה לכל הקורסים
בחזרה לעמוד הראשי

הערות שוליים

  1. ראה: ירמיהו מ, ז – מא, י; נידה סא, ב; חפץ חיים הלכות רכילות ט, באר מים חיים ט. עסקנו בכך גם בשיעור השני של קורס זה.
  2. במקרים שמטרת הפרסום היא למנוע סכנה ממשית לאדם, החפץ חיים (שם) מתיר לפרסם גם כאשר לא קיימת ודאות בעובדות ובלבד שהמפרסם יציין זאת, וכפי שהוסבר לעיל. על כן ייתכנו מקרים מיוחדים שבהם יהיה מותר לפרסם את שם החשוד גם בשלב מוקדם. להרחבה על הנושא ראה בדף העמדה של הרב בניהו ברונר, 'פרסום מידע שלילי על אדם'.


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד