בית » קורסים באתיקה יהודית » אתיקה תקשורתית » אתיקה תקשורתית (2) – עקרונות אתיקה יהודיים לתחום התקשורת

אתיקה תקשורתית (2) – עקרונות אתיקה יהודיים לתחום התקשורת

מאת הרב יובל שרלו

תקציר

בשיעור זה נעמוד על כמה יסודות עקרוניים המאפיינים את דרכה של האתיקה היהודית בענייני תקשורת. כפי שציינו בשיעור הקודם, ישנם הבדלים רבי משמעות בין כמה מן העקרונות האתיים המקובלים כיום בעולם המערבי לבין העקרונות האתיים שמורה תורת ישראל; ולהבדלים אלו ישנן גם השלכות על ההתנהלות האתית בתחום התקשורת. לצד זאת יש להדגיש כי ההלכה אינה שוללת את התיקונים המוסריים והערכיים המקובלים בין בני אדם – הנהגות 'דרך ארץ' שהרמב"ם מכנה "המפורסמות"1 – והיא בוחנת אותם בכֵנות, מאמצת חלק מהם, דוחה חלק אחר, ויחד עם עקרונותיה שלה מעצבת הדרכות שונות הייחודיות לתורת ישראל. דיוננו בשיעור זה יתמקד בנקודות שבהן מוסיפה היהדות על האתיקה המקובלת ובתיקונים שהיא מציעה לה, וימעט לעסוק בהיבטים האתיים המקובלים הן בעולם הכללי והן על תורת ישראל. נפתח בתיאור העקרונות האתיים הייחודים שמציעה היהדות ונמשיך בהתוויית הכללים האתיים הנגזרים מהם.

הערות שוליים

  1. ראה מורה נבוכים חלק א, פרק ב.

א. עקרונותיה הייחודיים של האתיקה היהודית

1. מצווה

עקרון יסוד בעולמה של האתיקה היהודית הוא שהתנהגות אתית אינה שייכת רק לציר ה'אופקי' שבין אדם לחברו, והיא גם חלק ממערכת המצוות ה'אנכית', זו שבין אדם לא-ל. להבחנה זו ישנן משמעויות רבות: המוטיבציה להקפדה על התנהגות ראויה גדולה יותר משום שהיא גם כחלק מיחסיו של האדם עם הא-לוהים; התחושה הפנימית העמוקה המתלווה לעשיית רצון שמיים מעצימה את החוויה האתית ואת הנכונות לעמוד בדרישות המחמירות של האתיקה; ואף העקרונות האתיים עצמם מקבלים גוון ייחודי ואינם נקבעים רק לפי תרבות בני אדם כי אם גם לאור דבר הא-לוהים. כלל ההיבטים הללו ורבים אחרים אינם קיימים בעולם חילוני ועל כן מייחדים את האתיקה היהודית.

2. נורמות

מערכת המשפט הנהוגה במדינת ישראל אינה מערכת של נורמות, והחוק הישראלי אינו דן בנורמות אלא מנוסח בניסוח קזואיסטי – בסגנון "העובר באופן מסוים על חוק פלוני, עונשו כך וכך" – ולא באמצעות התוויית נורמות כגון "לא תרצח" או "לא תנאף". מובן כי חקיקה מסוג זה מעצבת נורמות מתאימות, ובכל זאת במערכת חוקית קזואיסטית, הנורמות הראויות והפגומות עצמן אינן מוגדרות. אחת ההשלכות של ניסוח בעל אופי כזה היא הצמידוּת או הזהוּת שבין עונש לבין עבירה, כאשר למעשה עבירה שאין עליה עונש אינה קיימת מבחינת מערכת המשפט. בעולמה של היהדות שונים הם פני הדברים, וכיוון שמהותה של ההלכה היא הציות לדבר ד', היא מנסחת גם נורמות התנהגותיות רחבות ואינה מאפשרת אמירות כגון "אעבור על החוק ואשלם על כך את מלוא המחיר”.

3. כוונה

כיוון שההלכה היא מערכת נורמות, היא מייחסת משקל כבד לכוונה שלדידהּ אינה רק חלק ממערכת העונשין בלבד – כפי שמתקיים במערכת קזואיסטית הדורשת כוונה פלילית – כי אם חלק מהגדרת המעשה הראוי או הפגום. לדוגמה, בדיני לשון הרע, הרלבנטיים מאוד לשאלת האתיקה התקשורתית, הכוונה היא אחד היסודות העיקריים אשר מגדירים את המותר והאסור. למשל, כאשר אדם נמצא במצוקה גדולה ומבקש 'לשפוך' את לבו באוזני רעהו, ובכלל זאת לדבר רע על אדם פלוני, אין זה דיבור אסור כיוון שמטרתו היא השׂחת הלב הכואב.1

ב. כללים אתיים ייחודיים

ראינו עד כה עקרונות אתיים המייחדים את עולמה של האתיקה היהודית. עקרונות אלו מעצבים כללים אתיים ייחודיים בנוגע לאתיקה תקשורתית.

1. הלבנת פנים

ההלכה תופסת הלבנת פנים כאחד המעשים הפגומים והחמורים ביותר. התלמוד (סוטה י, ב) קובע כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים"; ומדברי בעלי התוספות משתמע שאין זו הפרזה אגדתית בעלמא, כי אם קביעה בעלת משמעות הלכתית. בעלי התוספות (שם, ד"ה נוח) דנים מפני מה לא נזכרה הלבנת הפנים בכלל העניינים שעליהם נאמר "ייהרג ואל יעבור", וזהו תירוצם:

"…ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים כה, א) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות [ונראה שלא מנה עבירה זו בכלל שלושת העבירות שאינן עומדות בפני פיקוח נפש… משום שעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא מנה אלא עבירות המפורשות]".

מתירוצם של בעלי התוספות משתמע אפוא כי ההלכה אכן מצפה שאדם יעדיף ליפול לתוך כבשן של אש ולא להלבין פני חברו ברבים. די בדברים אלו כדי להעיד על חומרתה של הלבנת פני אדם, ומובן כי ליחס זה יש משמעות עמוקה כאשר אנו עוסקים באתיקה עיתונאית ותקשורתית.

2. "מדבר שקר תרחק"

גם האיסור לשקר מקבל פנים משמעותיות יותר במסגרת ההלכה. למעשה, שקר הוא אחד הנושאים היחידים שלגביו משתמשת התורה בביטוי "תרחק" (שמות כג, ז), ויש בכך כדי ללמד כי לא זו בלבד שאסור לשקר, אלא אסור גם להיכנס למערכת שבה השקר קיים. החובה שלא לשקר מוטלת עקרונית על כל איש תקשורת, אולם ההלכה מטילה עליו משימה נוספת: להתרחק ככל האפשר מן השקר.

3. הגדרה אחרת למושג 'לשון הרע'

איסור לשון הרע מקבל אף הוא פנים עמוקות ושונות במסגרת האתיקה היהודית; וכך כותב הרמב"ם (משנה תורה הלכות דעות, פרק ז, הלכה ב) כאשר הוא מגדיר את איסור לשון הרע:

"…יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת (!)…".

בשפה הציבורית המקובלת, מתאר המונח 'לשון הרע' אמירת דברים רעים ושקריים, ועל כן כנגד תביעת לשון הרע ניתן להתגונן בטענת 'אמת דיברתי'. לעומת זאת, על פי האתיקה היהודית, אין לפרסם דברים רעים על אדם אף שאלו דברי אמת. נדגיש כבר כעת כי שיקול זה הוא חלק ממערכת שיקולים מורכבת יותר שבה נעסוק בהמשך.

4. "ובִערת הרע מישראל"

אחד היסודות האתיים המרכזיים בעולמה של ההלכה הוא החובה לבער את הרע, וכלשון הפסוק "ובערת הרע מישראל" (דברים יז, יב). חובה זו מוטלת על כל מי שיכול לעשות דבר-מה כדי שהמציאות תהיה טובה יותר; ויש לה משמעות רבה בכל הנוגע לענייני תקשורת, כיוון שמערכות השלטון הממונות על ביעור הרע – מערכת המשפט, המשטרה ושאר רשויות החוק – אינן מסוגלת להתמודד עם כלל הבעיות, או לחשוף עוולות ולהתמודד עם מקרים המצויים מחוץ לתחום הפלילי. לשם כך יש צורך חיוני במנגנון נוסף, והתקשורת ממלאת צורך זה. במובנים מסוימים, התקשורת יונקת את כוחה מן החובה לבער את הרע, יותר מאשר 'זכות הציבור לדעת'; וחובה זו מעגנת את חשיבותה של מערכת התקשורת – ובה בעת מתווה את דרכה.

5. "לא תעמוד על דם רעך"

קיימת חובה אתית יסודית ביהדות להציל עשוק מיד עושקו ולמנוע מאדם ליפול במכשול. כלל אתי יסודי בעולמה של היהדות הוא החיוב של אדם הרואה שחברו מצוי בסכנה למנוע את הפגיעה בו. החובה מבוססת על מצוות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) המצווה את האדם למנוע פגיעה באדם המצוי בסכנה, ועל איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט, יד) הדורש מהאדם שלא להכשיל ולהטעות את חברו בעצה רעה. מתאימה לעיקרון זה גם הקביעה כי "שלי – שלי, שלי, שלך – שלך… זו מידת סדום" (משנה, אבות, ה, ט). לתביעה זו ישנה משמעות רבה בכל הנוגע לתקשורת והיא משמשת כבסיס החובה לומר ולפרסם דברים בעייתיים על אדם אחר – כאשר ההימנעות מאמירתם ופרסומם תפגע בצד הצודק (אך לאו דווקא החלש). על בסיס מחויבות זו נקבעו פסקים המחייבים את פרסומם של דברים שונים – ומובן שרק בתנאים מסוימים.

6. "שלך קודם לשל אחרים"

אחד הכללים האתיים היסודיים שמורה ההלכה הוא "שלך קודם לשל אחרים" (בבא מציעא ל, ב). אף שכלל זה עשוי להיראות במבט ראשון כהוראה אגוצנטרית, הרי שהוא כלל אתי מהותי וחשוב – הרלבנטי מאוד גם לענייני תקשורת. בדיני לשון הרע אנו למדים כי חובה על האדם לוודא שהימנעותו מהאזנה ללשון הרע אינה מביאה אותו לאסון. הדוגמה מרחיקת הלכת שמביא התלמוד היא מקרהו של גדליה בן אחיקם (ירמיהו מ–מא) שנרצח משום שלא האמין לדיווחים על כוונתו של ישמעאל בן נתניה להורגו. בטיב הפתרון המוצע בגמרא לדילמה זו למתח שבין האיסור להאזין ללשון הרע לבין חובתו של אדם להגן על עצמו נעסוק להלן.
אלו הם התרומות היסודיות של היהדות לשאלות האתיקה התקשורת שבהן נדון בהמשך, בפירוט ובהרחבה. כבר מעיון ראשוני עולה כי כללים אלה מושכים לכיוונים שונים (לדוגמה: החובה לבער את הרע אל מול האיסור להלבין פנים), ועל כן כמעט כל מקרה יוצר בדילמה של ממש – כפי שאכן מתאפיינת המחשבה האתית.
בשיעורים הבאים נדון בסוגיות שונות העולות בתחום התקשורת, ובשיעור הבא נעסוק בשאלת מדיניות פרסום שמו של חשוד.
 

 
לשיעור הקודם בקורס אתיקה תקשורתית
לשיעור הבא בקורס אתיקה תקשורתית
בחזרה לכל הקורסים
בחזרה לעמוד הראשי

הערות שוליים

  1. ראה חפץ חיים הלכות לשון הרע, כלל י, סעיף יד בהגהה.


סרטונים אחרונים לכל הסרטונים

אודות צהר לאתיקה

מרכז 'צהר לאתיקה' מיסודו של ארגון רבני 'צהר' מבקש להיות שותף בקידום התנהגותם האתית של הפרט במדינת ישראל ושל המדינה בכללה; חזונו הוא מדינה שהאתיקה היא חלק בלתי נפרד מיסודות קיומה. במסגרת חזון זה, עוסק המרכז בשני תחומים עיקריים: ליבון סוגיות אתיות מגוונות וגיבוש עמדות אתיות ברוחה של היהדות; ובהשתתפות בתהליך הפיכת התיאוריות האתיות למציאות יומיומית.

קרא עוד